מאמר
קרדיט לעדיין מפורום אחר
AloN כתב: האלפא שבתוכי שכל כך רוצה לבקוע החוצה,נלחם בafc הישן שעדיין נשאר.
...., תשקיע את הכוח ....
האם גם אתם נתקלים בדברים כמו זה? איך אתם פותרים "סכסוכים" בין אישיים שכאלה?
the_consulier כתב: עם אותם אנשים שלומדים איתי עדיין נשאר מין קיר כזה בצורת הדינמיקה המשובשת שהתבססה לי איתם שנה שעברה. ואני עדיין לא מסוגל להרגיש איתם בנוח במפגשים של אחרי הלימודים.
מה דעתכם על כל העניין הזה? מה אפשר לעשות? איך לתרגל לעצמי את הפריים מול אנשים שאני כל כך רגיל לתחושת החרדה מולם? האם יש בכלל סיבהלהילחם על זה? או להישאר בסבבה עם כולם כשזה במנות קטנות בבית ספר, ולחפש לעצמי חברים חדשים (כמובן שאני מתכנן על הרבה בנות בעתיד :-) ). אני מקווה שהצלחה עם בנות בהמשך הדרך תעזור לי מאוד בתחושת הקלילות עם אנשים מהבית ספר שלי, כי זה תמיד עוזר לך לדעת שאתה כבר הוכחת את עצמך ואין לך ממה לפחד. אבל בינתיים אני לא ממש שוחה באיזור החיזורים, ואני מפחד שהדיכאונות והחרדות שחוזרות אליי מהדינמיקה בכיתה שלי, רק יפגעו ביכולת ליצור קשרים עם בחורות חדשות.
זה מוקדש לכל מי שקשה לו. ומשקיע. ונלחם. וחשוב המון על איך ומה. ומפחד ורוצה ולא רוצה. ורוצה את אותם רגעים חומקים של ניצוצות חברתיים, רגשיים, מנטליים, את אותו "זון", "טראנס" שבו הוא יוכל להיות מלך העולם.
וקשה לו. זו עבודה מאוד קשה; זה מה שכולם אומרים לו. וקשה לו.
לפעמים, חלק לא מזמן, הרגשתי ככה. הרגשתי שצריך שתהיה לי אנרגיה מדהימה ואני אהיה בשיא המשחק שלי או כל קלישאה גרנדיוזית אחרת כדי לא להיות א.פ.ס, כדי להצליח ממש כמו שאני רוצה בסיטואציה חברתית או תחרותית. עבודה קשה ומלחמה ומאמץ ושיא. כל הדברים האלה.
הרגשתי את זה די "בצדק", כי בעצם אתה כן צריך המון אנרגיה, בעצם; אם אתה ממשיך להסתכל על אינטראקציה חברתית בקונטקסט הזה. למעשה, אתה תופתע לגלות שאם תחשוב על זה בצורה פשוטה ועירומה, כל האנרגיה הזו באה מהצורך שלך להיות שמור, מודע היטב למה שאתה עושה, בשליטה, לנתח את הסיטואציה ואת ואת הסובב אותך לפני שאתה מגיב. אם אתה נכנס לכל סיטואציה חברתית אם הנחת העבודה שעלייך להיות זהיר במה שאתה אומר או עושה, זו נהיית מודעות חדשה לגמרי, שאותה אתה צריך לתחזק בנוסף לשלך. מה שאירוני פה שהזהירות מובילה לנוקשות שמובילה ל"טעויות" מהן אנחנו כל כך פוחדים מנסים להימנע מלכתחילה.
תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה . האם אתה יכול "להירגע ולהיות אתה" בסיטואציות מסוימות? אולי עם אמא שלך או אבא שלך או מישהו מאוד קרוב אליך. מישהו שאיתו יש לך רפור, קשר ואתה מרגיש בטוח לבגי הנוכחות שלהם, מישהו שמעריך ואולי אוהב אותך?
בבקשה תגיד לי, האם אתה זוכר זמן, זמן מסוים מאוד למעשה, בו היית חופשי לגמרי לבטא את עצמך? כן, היה לך אי פעם זמן כזה? תחשוב טוב, זמן בו יכולת להתרווח בנוחות ולהיות אתה, מרשה לכל מה שרצית לצאת מהפה שלך?
הניחוש שלי הוא (ואתה תגיד לי אם אני צודק) שהיה לך אחד כזה. האינטואיציה שלי היא אבל, שמשהו קורה לך בפנים , כשאתה בנוכחות אנשים שעוד לא חשת נוח מספיק או בטוח מספיק לבטא את עצמך לידם(אולי מישהו שאתה מרגיש שיש לו ערך גבוה משלך). אבל זה לא "אמיתי", ההחלטה להיות זהיר באה מבפנים. רק אתה יוצר אותה. זה ההבדל היחיד בסיטואציה.
תחשוב על איך אתה מדבר לשוטר
על איך אתה מדבר לילד בן 6
על איך אתה מדבר לחבר ותיק
על איך אתה מדבר לאישה יפיהפיה
זה לא אירוני שאנשים כמונו מכלים טונות של אנרגיה בנסיון לעשות משהו שהוא בעצם חוסר עשיה? קוראים שנים על גבי שנים הכל על: על איך לתקשר, איך להיות בטוח בעצמך, מחפשים את החתיכה החסרה בפזל, משהו להוסיף למיומניות. משם חזרה לי ההארה הזו(תודה לדארקבאן, שיגיד משהו מתחכם, אז אני מנטרל אותך חומד), זו שהיתה לי בתקופה הכי טובה שלי. זה לא משהו שאנחנו צריכים ללמוד. אלא משהו שאנחנו צריכים לבטל, לשכוח ולשחרר.
קראתי בזמן האחרון את האתר הזה:http://www.aleroy.com/ אתר מדהים.
זה אתר של אנשים שעברו חוויות של כמעט מוות. פגשתי אחד כזה. כל כך רגוע ושלוו. מבסוט כל כך מהחיים. שאלתי אותו (לפני שידעתי) איך הוא כזה. והא אמר לי שהוא לא קיבל את החיים שלו כדי לוותר עליהם. שאין לו את הפריבלגיה בחיים שלו להשקיע זמן או אנרגיה בלהיות עצוב או שמח אלא פשוט לחיות את החיים שלו כמיטב יכולתו.
ואז נזכרתי, שאותה תקופה מדהימה בחיים שלי היתה אחרי שיצאתי מגיא צלמוות. ואולי הייתי צריך ללכת עם הצלב הזה על הגב. או יותר נכון עם ההרגשה של רגל אחת בצד השני. אין זמן למשחקים.
האויב הגדול ביותר שלנו מהו? זה הפחד. אבל פחד הוא לא אמיתי. הוא לא אובייקטיבי. זה אנרגיה שלכודה בנו ומקפצצת מבפנים עד שהיא מכלה אותנו. ואנחנו מחזיקים אותה בחיים. מדברים לעצמנו, נאבקים לחיות את החשיבות העצמית שלנו וזה ותרני, מספק תאווה רגעית, יומרני. הדיאלוג הפנימי שלנו מנשים את הפחד שלנו, ומייצב אותו ומספק לו חיים, למרות, למרות המציאות מסביבנו. לפעמים אנחנו מנתקים אותו מהמכשירים. ברגעים שאתה נעלה, מדהים כל כך - פשוט כל כך - שהצומת לב שלך היא אך ורק חיצונית, אין יותר דיאלוג פנימי. הוא מת. בשניה שניכנסים פנימה ומדברים על מה שחשים הקסם נעלם ושוב החיינו את הפחד.
*פסיכולוגים התנהגותיים אומרים שהתנהגות קיימת מתוך סיבה(הם המציאו את הNLP - כמו מילת קסם פה. רק אתם מאבדים ריכוז ואני אומר NLP וכולכם זוקפים את הראש וערניים פתאום, ומעונינים מאוד במה שיש לי להגיד) כלומר שהתנהגות חסרת ביטחון נובעת מהערכת יתר של הבעייה, שהתוצאה תהיה הרסנית מדי, כמו נרקומן, שחושב על החיים ללא סמים. "השתגעתי"? זה מה ששהוא אומר. אז אנחנו, למדנו שיש משהו מאיים מאז שהיינו ילדים תמימים. חלקנו למדנו שיש משהו מאיים יותר מדי, בין אם בגלל טראומה או יחסים מערערים, ואם בגלל שלקחנו איום והעצמנו אותו על ידי פידבק חיובי במוח, שקענו פנימה. שקענו לתוך חוסר ישע נרכש.
*והנוירופסיכולוגים משלימים אותם - פיזית, אותה אנרגיה שמושקעת בלמידת הפחד היתה יכולה להיות מושקעת בלמידת הערך העצמי שלנו. יש כמות סופית של אנרגיה להשקיע ב(מוח)מחשבות ולשמר אותן. ככל שתגבירו את הפחד, כך ייקטן הערך, התקווה, הרצון.
אז אתם בדיאלוג הפנימי. המוח הוא רק כלי רבותי, תשנו את השימוש שלו. כמו שאמרתי באותו שירשירון קצר שלי, תשתמשו במוח שלכם(לשם שינוי דארקבאן). איזה עוד כלי יכול לשנות את עצמו, להדריך את עצמו, להרגיע את עצמו, להתנתק מעצמו?
יש חוקים, הפחד לוחש לכם. צריך להיות דומיננטי כדי להשיג בחורה. ובלה. ובלה. ובלה ובלה ובלה.
אכפת לי? לא. ממש מעט. אני מכיר בזה וזהו.
אז נכון, יש כל מיני חוקים לסיטואציות חברתיות. אלפא, CB, ASD, בלה בלה בלה. זה מעניין, כמו שערוץ דיסקברי על הדגים הטורפים באמזונס מענין. נושא לשיחת משעשעת, עוד נקודה למודעות, שלא צריכה והאמת לא מזיזה לי יותר מדי כשאני בסיטואציות חברתיות וראו זה פלא? ככה זה בדיוק צריך להיות.
על מה אני מדבר, רבאק, אתה כופר בעיקר! דיוויד דאנג'לו אומר ככה וRJ אומר ככה וההוא ההיא ואתה אומר שלא איכפת. כן. א-הה.
יאללה בואו איתי, כי אני אוהב אותכם. אני יוצא עכשיו להחזיר לעצמי את האלפאיות שלי שמגיעה לי בזכות, אלו תכונות שטבועות בי. תמיד הייתי צריך להחביא אותן, שמתי יותר מדי דגש על תכונות מסוימות שעלי להבליט כי מישהו אמר לי(או בכלל לא הבלטתי כלום ושקעתי במחשבה על מה צריך להבליט לעזאזל) אחרי שכל כך הרבה ניסו לסרס אותי. אותנו. את כולכם פה ניסו לסרס כך או אחרת. צייתנו לחוקים של גורו כזה או אחר ופתאום אנחנו מגלים שאלו שלא ויתרו על שום דבר שהם נולדו איתו ונשארו אלפות, הם לא אלה שידעו את החוקים, אם אלה שהיו החוקים. לא בגלל שהם האמינו בעצמם או היו בטוחים בעצמם, אלא בגלל שלא היה להם שום פריים אחר בעולם חוץ משלהם. או בעברית" "הם לא שמו זין".
אז למה אכפת לי אישית ממה שגורואים של תקשורת אומרים? לא איכפת לי, זו הנקודה. אבל אני לא הולך להתכחש לזה. אני רואה את זה כל פעם שאני פותח סט, והידע הזה עוזר לי להבין אנשים, בקטע של ערוץ המדע כזה, משועשע משהו ממגניבותם של הדברים.
שימו לב למה שאני הולך להציע לכם. אם תעשו את זה או לא תלוי רק בעד כמה אתם רציניים לגבי לחזור למצב הטבעי שלכם. המצב שבו היינו כולנו כשהיינו ילדים קטנים, מגרדים בתחת בפומבי מתי שבא לנו.
צאו יום אחד בשבוע ותכירו את עצמכם לששה אנשים שונים לפחות. למעשה לכמה שיותר. לא משנה מי, העיקר לא מישהו שהיכרתם.
תשאלו שוטר אם הוא אי פעם ירה על מישהו, אם הוא מפחד.
תמצאו אישה יפהפיה, תגשו אליה ותגידו לה משהו מגוחך לגמרי. ותצחקו בשיא הכיף. לא משנה מה.
תגשו לאיש הזקן על הספסל ותשאלו אותו אם יש לו נכדים. ונכדות אולי :-)
תשאלו את תלמיד התיכון מה הוא רוצה להיות.
יש לכם, לך עוד זמן - יש לך המון! רק אם תקשיב לדיאלוג הפנימי תדע שיש דבר כזה זמן והוא חולף. כי אז שוקעים יותר מדי בעבר,העתיד מכביד עלינו והדלת לפחד נפתחת לרווחה. למה לדאוג? כשראית את השמש שוקעת לאוקיינוס, אדום, סגול ורוד ומים, כחולים, סגולים וגלי תכלת ירוק, מבריקים עם פסגות קצף - לא אבדת את תחושת הזמן? שקעת ברגע; מה אם כל החיים היו כאלה? תמיד?אח - זה היה מגניב.
אז מה עכשיו אנחנו חושבים על המלחמה בעצמנו?
"אם אתה יודע שאתה ולך לנצח במלחמה, אז שום סיבה ללחום אותה". זהו. כי כוח אמיתי הוא שקט. ברגע שלא מאמינים יותר במה שדחייה משליכה על האישיות והאופי, כשלא איכפת, כי איכפת זו פריבלגיה של מי שחי לנצח לבזבז את החיים שלו, אז מצליחים הכי הרבה.
הדיסוננס בין איך שאתה חושב שהחיים שלך "צריכים להיות" ולבין איך שאתה "חושב שהם" מתבטא הכי הרבה בסיטואציות חברתיות. ושם אתה מלמד את האחרים איך להתיחס אליך. בכל הכרות יש חלון רגעי ראשוני של מדידה שנפתח לרגע. ושם הדמות שלך(דומיננטית, או כל דבר אחר שתרצה או לא תרצה) נקבעת. שום דבר לא וורבלי שם. אתם בטוח יודעים את זה. וזה הכל תלוי בך אתה שם את עצמך במקום שאתה רוצה להיות בו; זה מה שיפה פה. וכאן אם תהיו מודעים לכל אות חברתי או ניואנס אתם נכנסים למקום הנחות, אתם מקבלים על עצמכם את הנחת היסוד שיש חוקים כאלה שאתם צריכים לדאוג להם, קילבתם על עצמכם עכשיו פריים של מישהו אחר, מציאות של מישהו אחר, אתם במגרש הביתי שלו.
אז תישארו נטועים במציאות שלכם. תעמדו בסטנדרטים שלכם, תהיו נינוחים תמיד לא משנה מה תעשו או תגידו, שלווים פיזית ומילולית. תדברו לאט ותיתנו את הטון ותסתכלו על מה שקורה מסביבכם. אני לא שם זין על החוקים החברתיים. אני החוק החברתי. אני כל המשמעות שאני צריך. זה יפתיע אותכם עד כמה זה עובד.
הייתי ממשיך אבל יש לי מקלחת נעימה שמחכה לי.
תהנו (מהחיים).
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי PHASE
