די.וי.די: הבמאים של "הדוויג" ו"המופע של טרומן" לא בכושר
די.וי.די: הבמאים של "הדוויג" ו"המופע של טרומן" לא בכושר
ג'ון קמרון מיטשל ("הדוויג והשארית העצבנית") ופיטר וויר ("המופע של טרומן") חזרו מפגרה ארוכה עם שני סרטים שמתקשים להשאיר רושם מיוחד. לפחות הם לא מתאמצים יותר מדי
ג'ון קמרון מיטשל היה אחד היוצרים היותר פרועים ומאתגרים של קולנוע השוליים האמריקאי בשנות ה־2000. פרוע ומאתגר אם מסתכלים על הדרמה המוזיקלית והקווירית "הדוויג והשארית העצבנית", וחמש שנים אחריה על "שורטבאס", המיני וחסר הגבולות. הבחירה במילה "היה", לעומת זאת, מתייחסת לנדבך השלישי בקריירת הבימוי של השחקן לשעבר, לאחר הפסקה של ארבע שנים.
"Rabbit Hole" מבוסס על מחזה באותו השם, שאותו כתב דייויד לינדסי־אבייר, תסריטאי סרטי ילדים בדרך כלל ("רובוטס", "לב של דיו"), שעיבד את יצירתו למסך הגדול. מדובר בדרמת פרברים אמריקאית טיפוסית, על זוג שנדמה כי הגשים את החלום האמריקאי. בקה (ניקול קידמן) והאווי (אהרון אקהארט) מתעוררים מהאשליה של בית מטופח וקריירות מזהירות, כאשר בנם בן הארבע נהרג בתאונת דרכים. הסרט מתאר את התמודדותם עם המאורע הטראומתי נוכח ההתרחשויות הטריות בסביבתם, בהן הריון ראשון של אחותה של בקה, איזי (תמי בלנצ'ארד), ופגישה מקרית עם ג'ייסון (מיילס טלר), הנער שדרס למוות את בנם לפני כמה חודשים
ניסיון מכוון לעשות את הסרט הכי מדכא של השנה? "Rabbit Hole":
חציו הראשון של הסרט מתמקד בעיקר באקספוזיציה ומוסר עוד ועוד חלקיקי מידע לצופה הסבלני, המחכה למעט רגש או אנושיות מצדם של שני הגיבורים העצורים, כל אחד בדרכו. בין אם זה האווי הצופה לבדו בחשיכה בסרטוני וידאו של בנו וכמה למעט מגע מנחם מאשתו הקרירה, ובין אם זו התנהגותה הצינית והפוגענית של בקה, כלפי משפחתה ובעיקר כלפי עצמה. בשל החלטה תסריטאית זו, הסרט ממריא רק לאחר כשלושת רבעי השעה, וגם אז אינו נוסק לגבהים מרשימים. בעיקרו, הוא נותר כמעשייה על חיפוש חמלה והצורך הכל כך אנושי בה. לא יהיה זה בגדר חידוש אם אציין לטובה את ההופעות המשובחות והרגישות של השחקנים המצוינים. אך מצד שני, גם הסרט אינו מנסה לחדש דבר.
"Rabbit Hole". בימוי: ג'ון קמרון מיטשל. ארה"ב, 2010. 91 דקות.
גולאג הכותרת
הפסקה ארוכה אף יותר מזו של קמרון מיטשל, שהוזכרה לעיל, לקח הבמאי המוערך פיטר וויר ("ללכת שבי אחריו", "המופע של טרומן"): שבע שנים תמימות חלפו מאז סרטו האחרון, "אדון ומפקד". גם כעת, עם צאת הפרויקט החדש שלו, לא נרשמה התעניינות מיוחדת בסרט, "The Way Back" שמו.
זהו סיפורם האמיתי של כמה אסירים בגולאג סובייטי, אי אז בשנת 1941, אשר ביצעו בריחה נועזת מסיביר הקפואה אל ערבות מונגוליה הצחיחה, בדרכם להודו ואל החופש המיוחל. את התפקידים הראשיים מאיישים ג'ים סטרג'ס הצעיר ("מעבר ליקום"), אד האריס הוותיק, גונב ההצגות הקבוע קולין פארל, סירשה רונאן המתבגרת יפה ("כפרה") וגם חיזוקים אירופיים כמו השחקן הרומני דרגוש בוקור ("שם תואר: משטרה", "יום שלישי, אחרי החגים"). כולם עושים עבודה טובה, אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.
לזכותו של הסרט ייזקפו בעיקר בחירת הלוקיישנים עוצרי הנשימה, כמו גם עבודת האיפור הלא פחות ממדהימה, אשר אף הקנתה לאמנים האחראים לה מועמדות לפרס האוסקר בקטגוריה הייעודית. התמורות שעוברים הפרצופים של הדמויות במהלך המסע מעוררות התפעלות וחלחלה כאחד. את שאר האלמנטים הקולנועיים בסרט ניתן לסווג תחת הכותרת הלא מחמיאה "בסדר גמור".
איפור יש, לוקיישנים יש, סרט יש? לא מספיק. "The Way Back":
לאחר יותר משעתיים של מסע אפי ורב זוועות כשם שמלא ברגעים של התעלות הרוח האנושית, מגיע הסיום ועמו תחושת החמצה קלה. או שמא זו בעצם תהייה לגבי ההחלטה להתמקד בדמות אחת בתחילת הסרט ובסופו. זהו טריק ידוע של הקטנת מאורע היסטורי לממדים של סיפור אישי ופרטי, כדי לאפשר לצופה לעכל את הבלתי ייאמן, אשר באופן אבסורדי דווקא הופך את הסרט לעוד אחד מיני רבים מסוגו ושולל ממנו כל סיכוי לייחודיות.
"The Way Back". בימוי: פיטר וויר. ארה"ב, 2010. 133 דקות.
ציטוט ההודעה
