
נכתב במקור על ידי
Mr. Ingidao
דניאל ושיראל אני רוצה שתקראו את זה .
אתן צריכות להיות מודעות לדברים כאלה .
אחת מכל שבע חיילות בצה"ל מוטרדת מינית - כך עולה מסקר שביצעו ביוהל"ן. רק 363 מהמוטרדות אזרו אומץ - ודיווחו. הנתונים הללו לא נופלים על אוזניים ערלות: דיון מיוחד בנושא נערך בכנסת, מרכז סיוע צה"לי חדש עתיד לעמוד לרשות הבנות שנפגעו, וכולם מנסים לשמור על אופטימיות זהירה נוכח עלייה במודעות לבעיה. אבל האם אפשר למגר את התופעה המטרידה? תלוי את מי שואלים
מיכל קליין
בסיומו של קורס ההכשרה שלה, לא יכולה הייתה קרן (השמות המלאים המופיעים בכתבה שמורים במערכת) להיות יותר מאושרת. המושבניקית החייכנית גילתה שבגדוד בו שובצה משרת אחד מחבריה הטובים, גיא. בשנה הראשונה היא הייתה בעננים - העבודה הייתה מרתקת, המפקדים העריכו אותה, החבר'ה היו מקסימים והבנות בגדוד הפכו לאחיותיה לכל דבר. בתום אותה שנה, התבצע סבב חילופי תפקידים, ולגדוד שבו שירתה הגיעו שני מ"פים חדשים.
"לא החלפתי איתם מילה במשך כמה ימים, עד שבתום אחת מהישיבות הליליות בגדוד, ניגש אליי אחד מהם וביקש להתייעץ בנושא מקצועי", נזכרת קרן. "השעה הייתה כבר עשר וחצי בלילה, אבל הוא התעקש לשבת ו'לסגור קצוות'. לבסוף הסכמתי, אבל השיחה סבבה סביב כל נושא אפשרי חוץ מעניינים מקצועיים".
כשהשעון הראה חצי שעה אחרי חצות, הסתיימה הפגישה. "30 דקות מאוחר יותר קיבלתי ממנו אס-אם-אס", היא נזכרת. "הוא כתב: 'אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך'". קרן חשבה שההודעה הגיעה אליה בטעות, ולכן, התעלמה ממנה. בבוקר למחרת היא נדהמה לגלות במכשירה הודעה נוספת: "חלמתי עלייך יפיפייה שלי, תזכירי לי לספר לך בערב".
"כל אותו סוף שבוע התחמקתי ממנו", היא אומרת. "השתמשתי בשבילים הצדדיים של הבסיס, לא נכנסתי לחדר האוכל ולא ישבתי במועדון עם הלוחמים. התנהלתי ככה במשך שבועיים, עד שהמ"פ פנה למג"ד ואמר שאני לא מפנה לו זמן לפגישה. המג"ד צלצל אליי וביקש שאקבע איתו. חיכיתי ליום שבו ידעתי שחברי גיא לא עולה לשמירה בערב, וביקשתי ממנו שיחכה לי מחוץ לחדר. כשנכנסתי למשרד המ"פ ביקש ממני לנעול את הדלת כדי שלא יפריעו לנו. כשסירבתי, הוא נעל אותה בעצמו. גיא, ששמע את הנעילה, רץ לחלון.
"התיישבתי מצדו השני של השולחן ולא הייתי מסוגלת להסתכל לו בעיניים. הוא עבר לצד שלי בטענה שהוא לא רואה את הדף היטב. אחרי רבע שעה, הרגשתי את היד שלו על הירך שלי, נעה מעלה ומטה לאורכה. קפאתי, לא יכולתי לזוז. היד השנייה התחילה ללטף את הצוואר, ולאט ירדה לשכמות ולגב התחתון. פחדתי, רציתי לקום, אבל לא יכולתי. רק דמעה זלגה לי. גיא, שהביט מהצד, דפק בדלת. המ"פ אמר לי לא לזוז ושהם יסתלקו, אבל גיא לא ויתר. ברגע שהמ"פ פתח את הדלת רצתי החוצה אל גיא ובכיתי. לא יכולתי להפסיק במשך שעה שלמה".
קרן אינה החיילת היחידה שמצאה עצמה במצב הזה. בשנה האחרונה דווחו למעלה מ-200 מקרים של חיילות שהוטרדו על-ידי לובשי מדים. הנתון הזה מעיד על עלייה של 14 אחוזים במספר הדיווחים על הטרדות מיניות שהתקבלו לעומת השנה שעברה. מסקנותיו המרכזיות של סקר אנונימי שערכו ביוהל"ן הן שאחת מכל שבע חיילות בצה"ל מוטרדת. בדיון מיוחד שנערך בכנסת בנושא בחודש האחרון, הוצגו הנתונים על-ידי סגנית יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, סא"ל ליאורה רובינשטיין בוועדה לקידום מעמד האישה. הרוחות סערו, האגרופים הוטחו בשולחן ללא הרף, והמסקנות טרם גובשו. המתלוננות - וגם אלו שלא אזרו אומץ להרים את הטלפון ולדווח - ימשיכו להמתין. "עברה שנה מאז, ואין יום שאני לא חושבת על מה שקרה", אומרת קרן. "אי-אפשר לשכוח, אי-אפשר לסלוח ובעיקר מה שנשאר זו תחושת הבדידות, תחושת האני מול המערכת".
אם אין אני לי, אנונימי
אחת הבעיות המרכזיות העולה מן הנתונים שפרסמו בצוות היוהל"ן, היא הפער העצום שבין מספר הבנות שהעידו בסקר כי חוו הטרדה מינית לעומת מספר הדיווחים המינורי שהתקבל. אם אחת מכל שבע הייתה מדווחת ופונה להליך משפטי, הרי ששולחן הפרקליט הצבאי הראשי היה עמוס באלפי תלונות. "הבעיה הזו מונחת על שולחננו כל הזמן", מסכימה רובינשטיין. "לפני שש שנים יזמנו סקר בנושא הטרדות מיניות. מטרתו הייתה למפות את מאפייני התופעה באופן אנונימי, מתוך הנחה שכשאתה פונה באופן אנונימי לאוכלוסייה, אתה מקבל תשובות שכנראה לא תקבל בדרך אחרת. חשבנו שרק כך נוכל למדוד את היקפי התופעה, לקבל תמונת מצב אמיתית וכפועל יוצא גם לטפל ולמגר אותה. אז, תמונת המצב שהצטיירה הייתה שחיילת אחת מכל חמש מוטרדת. היום אמנם ירד הנתון לאחת משבע, אבל עדיין, כששואלים מי הולכת ומתלוננת, אחוז הבנות שבוחרות לדווח ולהגיש תלונה הוא נמוך מאוד".
קרן, שלא התלוננה, מסבירה שלנגד עיניה עמדו סיבות ברורות. "אני לא טיפשה, ובטח שלא פחדנית, אבל אני באמת ובתמים לא מאמינה שלא הייתה דרך שלא אפגע", היא מתעקשת, "עבר חודש שלם מהמקרה ההוא עד שהצלחתי לספר להורים שלי. בכל אותה תקופה, גיא ניסה לעודד אותי לפנות לקצינה שלי ויחד איתה לגשת להתלונן. ביום שאזרתי אומץ, ראיתי אותה מלטפת לאותו מ"פ את הראש וצוחקת. אחר-כך, כשביקשתי להיפגש עם עובדת סוציאלית, נקבע לי תור רק לעוד שלושה שבועות. כדי לצאת לפגישה הזו הייתי צריכה לקבל אישור מהקצינה שלי. כל מה שרציתי זה מישהו לדבר איתו, אבל לצד זה חשבתי כל הזמן: מי יאמין לי בכלל? זו מילה של רס"ן מול מילה של סמל".
מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, מיכל רוזין, מכירה היטב את טענותיה של קרן ודומותיה. "הצבא הוא לא ארגון וולונטרי", היא מסבירה, "אם התעצבנת היום על המפקד שלך כי הוא נישק אותך, את לא יכולה פשוט ללכת הביתה. החיילות צריכות לתת דין וחשבון על כל דבר. אישה שעובדת יכולה לקום וללכת, כי במקרה הכי גרוע יפטרו אותה. גם זו אופציה מאוד קשה, אבל בסופו של דבר, הבחירה בידיה. פה, לחיילת אין בכלל בחירה במה היא תעסוק ואיפה ישבצו אותה, וחוץ מזה היא כפופה למפקד שגדול ממנה בכמה וכמה שנים, עם ניסיון ועם הכרה מיטבית של חוקי המערכת וקשרים שלה אין, ואולי גם לא יהיו כי היא משרתת שם רק במשך שנתיים בעוד הוא בנה שם קריירה. הצבא הוא לא דמוקרטי ולגברים בו יש את רוב הכוחות לנצל מעמד של חיילת חלשה".
מה הדבר העיקרי שעשוי לעודד בנות להתלונן?
"הכי פשוט: פנייה אנונימית", קובעת רוזין. "היכולת לבוא לגורם מוסמך ולהגיד לו: 'נפגעתי, אני זקוקה לטיפול', מבלי להתבייש, מבלי לערב מפקדים. אבל לצבא אין אינטרס להשאיר דברים אנונימיים, כי אז תהיה הצפה של הבעיה. יש פה סוג של פטרוניות על הבנות - את טוענת שהטרידו אותך, אז בואי תלכי עם זה עד הסוף, תוכיחי. ביוהל"ן לא מבינים שמתקבלות כך פחות תלונות ממה שהיו מקבלים באופן דיווח אנונימי".
אף על פי שהאנונימיות הוכיחה את עצמה בסקר שערכו ביוהל"ן להבנת מימדי התופעה, טוענת סא"ל רובינשטיין כי יהיה קשה ליישם את הרעיון הזה בדרך אפקטיבית, במציאות. "אם בחורה אומרת לי: 'הטריד אותי חייל בשם זי, בבסיס איקס, במשרד וואי' - אני יכולה לפעול כדי שהוא ייענש", היא מציינת. "אבל אם אין לי מתלוננת בסיפור שמוכנה לבוא ולתת עדות ולעבור את התהליך המשפטי - הידיים שלי כבולות, אני לא יכולה לדאוג שהוא ייענש ולכן האנונימיות היא בעייתית בהקשר זה", היא נאנחת. "צריך גם לעצור לרגע ולהבין מהי אנונימיות", מדגישה רמ"ד פרט ביוהל"ן, רס"ן מגי בוטביקה, "אי-אפשר ללכת לרופא ולקבל בדיקה אנונימית. אי-אפשר ללכת למשפט עם דף עדות אנונימי ולהרשיע. בצבא יש כתובת ויש סיוע שבאמצעותם אפשר לשמור על חיסיון החיילת שנפגעה, ואנחנו בהחלט מתקדמים בעניין הזה. היום חיילת יכולת להגיע ולקבל טיפול מבלי להתלונן.
"אנחנו יודעות על 363 שדיווחו כי הוטרדו", ממשיכה רס"ן בוטביקה. "לעומת זאת, יש עוד מספר לא מבוטל של בנות שמגיעות לטיפול אצל עובדת סוציאלית או דרך גורמי הפרט ביחידות שלהן לטיפול קליני ונפשי באופן אנונימי - כי יש חובת חיסיון על הגורמים המטפלים ועל העובדות הסוציאליות. בחלק מהמקרים מצליחה העובדת הסוציאלית לעודד בנות להגיש תלונה, אבל בהרבה מקרים בנות שמגיעות לגורמים האלה פונות אליהם כי הן רוצות לתת מענה לעצמן והן לא רוצות שנעשה עם זה כלום".
יש יותר קבו"ד
הקושי לא מסתיים בעידוד הבנות המוטרדות לדווח ולהגיש תלונה. מי שעברה את השלב הזה, תאלץ להתמודד עם משוכה נוספת: אופן הטיפול בתלונה והביורוקרטיה הצבאית. היום, כשחיילת בוחרת להגיש תלונה, עומדות בפניה שתי אפשרויות לתחילת ההליך המשפטי של התביעה: האחת היא תחקור אצל קצין בודק (קבו"ד), בדרגת רס"ן או סא"ל, שעבר הכשרה מיוחדת בנושא הטרדות מיניות בבית-הספר למשפט צבאי, והשנייה היא מתן עדות במשטרה הצבאית החוקרת. "אופציית הקצין הבודק היא מגוחכת", אמרה ח"כ אורית זוארץ, יו"ר צוות הפעולה של קדימה בנושא קידום מעמד האישה, בדיון שנערך בכנסת לאחרונה בעניין ההטרדות המיניות בצה"ל. "מינוי קבו"ד זו שערורייה. איך מישהו שעובר כמה שעות הכשרה יכול בכלל לתת מענה בסיסי לבחורה שעברה תקיפה מינית? מי הוא בכלל שיחליט אם היא דוברת אמת? מי הוא שיכול בכלל לדובב אותה לדבר ולסייע לה?"
גם רוזין מסכימה עם זוארץ. היא שוללת לחלוטין את המענה שמעמיד הצבא בפני חיילות שחוו הטרדה מינית. "קבו"ד שעבר ארבע שעות הכשרה, שהוא אדם וקצין מדהים ככל שיהיה, לא מסוגל להבין עד הסוף מה עובר על בחורה שעברה חוויה קשה כזו, ועכשיו צריכה לשחזר אחד לאחד את הטראומה בפני מישהו שהיא בכלל לא מכירה", היא מסבירה. "בנוסף לזה, הוא גם מגיע מתוך המערכת שבה קרה לה אותו מקרה. כשאת נדרשת בכוח להעלות את הזיכרונות, את לא תמיד מצליחה ובין היתר - זה ממש לחוות את הטראומה מחדש. אם התהליך הזה נעשה על-ידי אדם שלא רגיש לכך ולא מסוגל לעודד בחורה באופן הגיוני ורגיש, זו בעיה. המערכת האזרחית מבינה את זה, אבל בצבא לא יכולים להיות נטולי שיפוטיות במקרים כאלה".
ביוהל"ן שוללים את הטענות הללו. רס"ן בוטביקה מסבירה שהקצין הבודק עובר הכשרה מתאימה - ולחלוטין מספקת. "זה לא שאנחנו זורקים את החיילת יחד עם הטופס לקצין הבודק ואומרים לו: 'יאללה חביבי, דרך צלחה. תחליט ותחזיר לנו את הממצאים בעוד 14 יום'", היא מתגוננת. "קצין בודק שעוסק במקרה של הטרדה מינית מזומן לבית-הספר למשפט צבאי, שבו הוא מקבל הרצאות של היוהל"ן, של ראש מדור דין משמעתי, של פרקליט, של מצ"ח ושל מפקד בית-הספר למשפט. רק מי שעובר את ההכשרה הזו יכול להתמנות לקבו"ד".
גם בפרקליטות עומדים מאחורי הקצינים הבודקים. "צריך לעמוד על טיבו של הקבו"ד", מדגישה סא"ל שרון זגגי, הפרקליטה לעניינים מיוחדים בפרקליטות הצבאית. "הקבו"ד הוא גלגול משופר של מה שנקרא פעם 'הטיפול היחידתי', והוא אוסף ראיות. בעבר, הייתה יכולה חיילת לבחור בין טיפול בתוך היחידה לבין טיפול במצ"ח, והטיפול בתוך היחידה יכול היה להיות בהרבה מאוד מקרים פשוט מאוד טאטוא מתחת לשולחן - מפקד היה בודק את העניין, מתחקר, מקבל החלטות וסוגר את הסיפור. לפני שנתיים, בשיתוף היוהל"ן, ביצענו תיקון גדול מאוד בפקודת מטכ"ל שמגדירה טיפול בהטרדות מיניות, וקבענו שלא יכול להיות שמפקד שמכיר את הנפשות הפועלות ישפוט, ומעבר לכך פתחנו עוד אפשרות לחיילת להגיש תלונה שלא כרוכה בפנייה למצ"ח".
יכול להיווצר מצב שמקרה חמור, כמו אונס למשל, יועבר לחקירה של קבו"ד?
"ממש לא. אני כפרקליטה מקבלת דיווח על אירוע, ואני צריכה להחליט אם הוא מועבר לטיפול הקבו"ד או לחקירת מצ"ח. השיקולים הם חומרת העבירה, נסיבות העבירה והיכולת של המתלוננת להתמודד על הליכים משפטיים לא קלים. אם יש לי אפשרות לפתוח בפניה את אופציית הקבו"ד - למה לא? למצ"ח יש תדמית מאוד מפחידה ומלחיצה, וחיילות סולדות מהאופציה הזו. אבל כשמדובר בעבירות חמורות, אני אורה לפתוח בחקירת מצ"ח".
כדי לסייע במיתון התדמית של מצ"ח, החלו בשנה האחרונה ביוהל"ן, בשיתוף הפרקליטות, להכשיר חוקרות מצ"ח כנשות הסברה על אופן התהליך. המתלוננת נשלחת לשיחה עם חוקרת שמסבירה את פרטי התהליך. "אנחנו עושים מאמצים אדירים כדי להקל כמה שיותר על התהליך", אומרת סא"ל רובינשטיין, "ואם ישאלו אותי אם עדיף הליך הקבו"ד על כך שהבחורה לא תתלונן בכלל - התשובה ברורה מאליה. צריך להבין שחיילת שהולכת לקבו"ד מתלבטת בין שיחה איתו לבין האפשרות לא להתלונן בכלל. היא למצ"ח לא תלך, פשוט לא יצליחו לשכנע אותה".
לצאת מהנאיביות
בזמן שארגוני הנשים מנסים למצוא, יחד עם צה"ל, פתרונות יעילים או לשדרג תהליכים קיימים בעבור הבנות המתלוננות, יש מי שטוען שמקור הבעיה הוא למעשה עמוק הרבה יותר. יכול להיות שארגון היררכי וגברי כמו צה"ל, לא יוכל למגר לעולם את תופעת ההטרדות המיניות בקרבו?
"צריך להבין שההטרדות המיניות הן רק קצה הסקאלה של בעיה גדולה יותר", אומרת תא"ל (מיל') עמירה דותן, ששימשה קצינת הח"ן הראשית. "הבעיה היא שהתפיסה לפיה חיילות הן חלק משמעותי מצה"ל לא קיימת, והן עדיין 'סקונד בסט'. בתקופתי, ניסינו לצאת מתוך נקודת הנחה שאם חיילת תמלא תפקיד משמעותי ותמצה את היכולות שלה, יעריכו אותה על העשייה שלה ועל המסוגלות שלה ולא על היותה נותנת שירות. כך היא תוכל לפתח עמוד שדרה ואז יעריכו אותה יותר וגם היא תעריך יותר את עצמה. בעיניי, זה השלב ראשון בטיפול בהטרדות מיניות, מאחר שאדם שמעריך את עצמו לא מוטרד".
רוזין, הלומדת לתואר שלישי בחוג למגדר באוניברסיטת בר-אילן, מסבירה ששורש הבעיה נעוץ באי-השוויון בין המינים. "כל עוד אין שוויון יימשכו הפגיעות המיניות", היא מבהירה. "פגיעה מינית לא נובעת מסטייה מינית, היא לא נובעת מחוסר מסוגלות לשלוט ביצר, אלא משליטה וכוח. לכן יש כל-כך הרבה פגיעות של יחסי מרות".
מה הדבר המידי שצריך לקרות כדי לשנות את פני הדברים?
תא"ל (מיל') דותן: "לתת מקום של כבוד לנשים בצה"ל. המטרה הראשונה של היוהל"ן הנכנסת צריכה להיות ביסוס מעמדה כיועצת הרמטכ"ל ולא כיועצת ראש אגף כוח האדם. בגלל זה אגב, החיילות לא לא תמיד יודעות מי היא, ולא פונות אליה בנושאים שהם לא עלה התאנה, כמו הטרדות מיניות.
"אם היוהל"ן הייתה לוקחת חלק בצוות קבלת ההחלטות של הרמטכ"ל או של סגן הרמטכ"ל, היו יודעים מי היא", היא ממשיכה. "אני לא רוצה שהיא תהיה רק יועצת, אני רוצה שתהיה קודם כל מפקדת, ואחר-כך יועצת. אז או שדרגתה תכבד את תפקידה, או שהצבא יהיה אמיץ מספיק כדי להגיד: או-קיי, החיילות לא מתאימות למערכת הזו, ואני מחליט לבטל את שירות החובה לחיילות. אבל היום הצבא מתנהג כמו איש שמן שמחליט מצד אחד לעשות דיאטה ומצד שני ממשיך לאכול עוגות. הוא חייב להחליט".
רוזין מסכימה עם דותן. "אני מבינה היום שהיינו נאיביות בעבר, אבל התפיסה שרווחה לפני מספר שנים הייתה שנוכל ליצור בחיים האזרחיים שוויון לנשים רק אם הן יהיו שוות בצבא. תראו מי מגיע להיות חברי כנסת, מי הופכים להיות בעלי העסקים הגדולים ומי מנהל בנקים. היום, אחרי הרבה שנים, יש חשיבה אחרת, יש חשיבה רדיקלית פמיניסטית שאומרת שהצבא, מתוקף היותו מיליטריסטי וגברי, לעולם לא יהיה ארגון נשי. היכולת של נשים להגיע בו לשוויון מלא היא אפסית, ולכן הניסיון של נשים להתבסס בצבא הוא מועד מראש לכישלון".
מהות הבעיה
בלשכת היוהל"ן כמובן חושבים אחרת. שם, מנסים לעשות צעד נוסף למען הבנות שנפגעו. בימים אלה עומדת הקמתו של מרכז מהו"ת - מרכז התמודדות וטיפול באירועי משבר ייחודיים לנשים - בראש סדר העדיפויות ביוהל"ן. לשם יוכלו החיילות שהוטרדו מינית להגיע ולקבל את כל הדרוש להן כדי להתמודד עם הטראומה שעברו - סיוע של עובדת סוציאלית, טיפול רפואי, תמיכה נפשית, מוקד מידע והכוונה משפטית. המרכז יקלוט לא רק נפגעות תקיפה מינית, אלא גם חיילות שנקלעו למצבי מצוקה קשים דוגמת אלימות או היריון בלתי רצוי. נכון להיום צפוי המרכז, שיוכפף לגוף היוהל"ן וינוהל על-ידי סא"ל רובינשטיין, להיפתח בחודש ינואר הקרוב במרפאה האזורית של פיקוד המרכז.
ללא כל צורך בקביעת תור, תוכל חיילת להגיע למרכז ולפגוש קצינה מיוחדת שתוכשר לתפקיד, איתה תוכל לשוחח. הקצינה תסביר לחיילת מהן האפשרויות העומדות בפניה, ולאחר מכן תלווה אותה לפגישה עם עובדת סוציאלית שתופקד על הפנייתה לטיפול רפואי ונפשי. ברגע שתחליט החיילת להתלונן, תוצמד אליה מש"קית מיוחדת של המרכז שתסייע לה בהתמודדות עם התהליך המשפטי המורכב. היא תלווה אותה בכל שלבי המשפט - החל מהבדיקות הרפואיות, דרך הפגישה עם חוקר מצ"ח או קבו"ד וכלה במתן העדות בפרקליטות ובמשפט. מלבד זאת, תהיה למש"קית נגישות לכל פרטי ההליך, הפגישות וההתקדמות, ואחת לשבוע היא תחויב לעדכן את החיילת בהתפתחויות.
"אני נפלתי בין הכיסאות", אומרת קרן, "היום אני כבר לא אגיש תלונה נגד אותו מ"פ, כי אני ממש עוד רגע משתחררת, ואני עם רגל אחת בחוץ, ולכן הדבר האחרון שאני רוצה זה שיזמנו אותי למשפט צבאי מהאזרחות. אבל אם לפני שנה היה קיים מקום עם כתובת ברורה, מעין בית שבו הכל באמת נמצא תחת קורת גג אחת ולא צריך לחכות בו לתור שלושה שבועות - לא הייתי לרגע מהססת ללכת. ככה יכולתי לפחות שיהיה לי מישהו לדבר איתו, אדם שיבין אותי, מישהו שיוכל להסביר לי מה אני עושה עם עצמי עכשיו. מה שקרה בפועל הוא שלמרות שלא רציתי, עברתי יחידה, פשוט כי לא יכולתי לסבול לראות אותו מול הפרצוף שלי".
בינתיים, עד הקמת המרכז, שומרים בצה"ל על אופטימיות זהירה. "לשאול אם אפשר למגר את תופעת ההטרדה המינית זה כמו לשאול אם אפשר למגר את תופעת הרצח, והתשובה בשניהם היא לא", אומרת סא"ל זגגי, "אבל, וזה אבל חשוב מאוד, המצב כן הולך ומשתפר. אני רואה שהמודעות גוברת, התפיסות בצבא מחמירות בנושא, אני גם מבחינה במגמה של החמרת העונשים לאלו שסרחו בנושא ויותר מזה - אני רואה שיש קצינים, נגדים ואפילו חיילים שמאוד מפחדים היום להתקרב לבחורה וזה גם טוב"