הפעוטון של איילה | הקדמה+פרק א'

**Mig98** · 10-06-2010, 15:57

הפעוטון של איילה

הקדמה

"אמא של בלומנשטוק," שואלת בתיה'לה לוי ובוחשת בהיסוס בגבינה שבצלחתה. "אמא של בלומנשטוק, מה זה מושחחת?"
"מושחחת?" אני בוחנת אותה בעיון. מאז עלתה מהחצר עם ילדיי, לפני כעשרים דקות, היא נראית גרוע. הופכת את החביתה לכאן ולשם, מזיזה את הירקות מצד לצד, מכווצת את גביע הלבן. ומהרהרת. כל הזמן מהרהרת. על מה יכולה ילדה בת חמש לחשוב בריכוז כזה?
" אמא שלך עוד מעט חוזרת," אני מתיישבת לידה על ספסל הפורמייקה הלבן, "ותיקח אתכן הביתה."
היא מרימה את עיניה הגדולות השחורות . ריסים ארוכים יש להן, ושלוש דמעות שקופות ולחות תפוסות ביניהם.
"אבל מה זה מושחחת?" היא שואלת שוב בעקשנות. פחד גדול בעיניה.
"תשתקי." יורה פתאום רחלי אחותה מהדלת. בת עשר, בסך הכול, וזיקים מבוהלים ותקיפים באישוניה. "ואומרים מושחתת, לא מושחחת. אני אסביר לך אחר כך. אל תדברי על זה כאן."
משהו בלתי מפוענח תולה באוויר. שתי ילדות עדינות ומקסימות, בנותיה היחידות של איילה לוי, שכנתי הנהדרת והגננת של עדינה ביתי. בנות בית אצלנו. ירדו לשחק עם כולם בחצר, וחזרו... כועסות? עצובות? מבוהלות?
רחלי לוי מסתלקת לחדר הילדים, שרי שלי קוראת לה. בתיה'לה מרימה את עיניה ולוחשת בהיסוס: " אמא של בלומנשטוק, מה זה מוש... מושחתת? אני לא יכולה לשאול את אמא." מצוקה נוראה בקולה.
"מושחתת," אני מנסה להגדיר בפזיזות, מסבנת את הצלחת הראשונה בכיור, "זה-- רשעית. משהו כזה."
שלוש צלחות הספקתי לסבן, עד שחדרו לתודעתי סוף סוף הקולות מאחוריי.
יבבותיה של בתיה'לה עלו משם, גדולות ומכוערות, ומילאו את המטבח באנקה מעוררת חמלה. אלוקים, מה עשיתי?!
" מישהי אמרה לך משהו רע?" אני מנסה במכובה לברר. "אף אחד בעולם לא יכול להגיד מילה כזו על בובה שכמוך."
היא מהנהנת בשלילה. ראש כפוף בין שתי ידיה. "לא..לא," היא משחררת לבסוף, "הם... הם אמרו את זה על..." מתלעלעת בתיה'לה, על... זה... כל האימהות הגדולות והחשובות למטה הקשיבו לה, וגם כמה ילדים... הם אמרו את זה על..." היא פולטת במאמץ, וקירות קורסים ברעש בתוך ליבי, "על אימא שלי." ושוב היא מרכינה את ראשה על השולחן ובוכה בכי גדול.

פרק א'
"ובכן, זו שוב ציפורה," אני מהרהרת לעצמי וזעם נורא כובש אותי.
בציפורה נתקלתי ראשונה שהגעתי לבני ברק. עמדתי על המדרגות ועקבתי במבטי אחר הכסאות הנבלעים זה אחר זה בפתח ביתנו. הסבל עבר מיוזע ומתנשף והמקרר על גבו. סבל נוסף ערם את שלושת העציצים כמו שלושה לולבים למחרת שמחת תורה- וגרר אותם במדרגות.
אז נפתחה הדלת בדירה מולי, ואשה גדולה ירדה בתנועות נמרצות במדרגות. "שלום," ברכה אותי בחביבות. "מי את?" עיניה סקרו אותי מקצה פאתי ועד הסוליה המשופשפת של נעליי. התעכבו על החצאית, על החגורה. המבדק הסתיים. אפשר לדבר איתי. שלום.
"ברוכה הבאה, גילי בלומנשטוק," היא מושיטה את ידה וקולה מורתי בעליל. "יש לך שכנה חביבה מאוד בדלת ממולך.
לא, זו לא אני, " היא צוחקת." יש לי גן בדירה אצלה. ההורים מרוצים מאוד. תשאלי את כולם, אין כמו ציפורה והחינוך שלה... טוב, נו, זו סיעתא דישמיא בסך הכל." היא מוסיפה בענווה. "ועכשיו אני ממהרת, רצה לקנות דפים צבעוניים. השארתי את ילדי הגן עם איילה לוי, בעלת הבית. להתראות."
היא דוהרת במורד המדרגות, ואני נכנסת לביתי החדש. ריק עדיין, כתלים לבנים צבועים בדייקנות, רהיטים מפורקים וארגזים בכל פינה. ברוך בואך, גברת. נא להכיר, זו בני ברק וזה הבית שלך.
באחת ורבע דופקת אישה עדינה במיוחד על הדלת הפתוחה. מגש מכוסה בידיה וחיוך נעים ונבוך. "איילה לוי," היא מציגה את עצמה. "חיכינו לכם כל כך. הכל הבד"ץ, פרווה. נשמח אם הילדים יפיגו את השעמום אצלנו אחר הצהריים."
איילה לוי. משהו מגרד בזכרוני. "אה," אני אומרת בהקלה, "זו את שצפורה עושה אצלה גן בבית."
הלם קל רושם שני תלמים דקים במצחה.
"כן," היא מחייכת לבסוף. " יש לי גן בבית. גילאי שנתיים-שלוש, אם תצטרכי." היא נפרדת במספר משפטים חביבים.
בערב אני דופקת להחזיר את המגש ואת הקערות. בית מסודר ושקט, מדפי משחקים קבועים בקיר ממולי, ממוינים וססגוניים. חיוך עדין שבעדינים והילוך ניחוח. ריח פרחי גן עדן מכה באפי. "אצילית, האשה הזאת," מתרחב ליבי.
"אני רוצה לרשום את איציק שלי," אני מבשרת לה. "אפשר לקבל את הטלפון של ציפורה?"
היא בולעת את רוקה. "זה בסדר, אפשר לעשות את זה גם דרכי." היא אומרת לבסוף. מסבירה בקצרה את סדר היום בגן, את השעות, מספר הילדים ואודות התשלום. "תרגישי גם נוח לא לרשום," היא מבהירה.
"שמעתי שציפורה אומנית בחינוך," אני אומרת לה. מי ספר לי את הנתון החשוב הזה? פרח ממוחי בתלאות ההעברה. זה היה היום, דווקא. אילה מהנהנת בראשה. "את תהני, בעזרת השם," היא אומרת לבסוף וזיק שובב ומוטרד-קצת רוקד בעיניה. "וארוחת הצהריים של מחר תגיע גם כן באותה שעה."