כזה נמאס לי מהכול, מההתנהלות שלי בחיים, מעצמי, מהחברים שלי מהכול! נמאס לי מאיך שהחיים האלה נראים... אני מגעילה את עצמי פשוט. אני אדם כזה אדיש וכזה וותרן, כול בעיה ממיתה אותי במקום. אתם יודעים... אני כבר לא מנסה להתגבר על הבעיות שלי, מזמן הרמתי ידיים. אני הפסקתי להשקיע בלימודים, אני מבריזה כול שבוע מאיזה יום לימודים אם לא יותר כי פשוט אין לי חשק לכלום. אני קמה בבוקר עם מצב רוח גרוע ופשוט מחליטה להמשיך לישון מצדי עד 2 בצהריים, פשוט אין לי לחיות. קשה לי להירדם בלילות ממחשבות שלא יוצאות לי מהראש, מהבעיות שלא נגמרות. אני הסתגרתי בתוך עצמי... היום שלי נראה אותו דבר: אני הולכת לתיכון (אם לא אז יושנת עד מאחור), מגיעה הביתה, אוכלת איזה משהו, נכנסת לחדר שלי ויושבת על המחשב עד שאני לא הולכת לישון או קוראת. אני מחפשת כול יום סירטונים ביוטוב או מאמרים, או דיונים וכו' שיעודדו אותי להמשיך לחיות, לשנות את החיים שלי כי פשוט אני לא יכולה יותר לסבול. אמא שלי לא יודעת כלום... אני מחייכת אליה והכול נראה לה טוב ויפה, כשאני קמה בבוקר אני פשוט אומרת לה שכואב לי הראש או שאני לא מרגישה טוב ואין לי כוח ללכת לתיכון, או שאני הולכת לתיכון ואמא שלי לעבודה ואז אחרי שעתיים בתיכון אני חוזרת הביתה... כשהיא שואלת אותי איך היה בתיכון אני משקרת, כאילו שישבתי שם 7 שעות כמו שבמערכת.
אני שונאת את עצמי בגלל שאני מוותרת לעצמי, אני יודעת שיכולתי להגיע להשגים הרבה יותר טובים בלימודים ובחיים האישיים פשוט איבדתי את האימון שבי. רוב המורים בתיכון שלי (במיוחד המחנכת) מתנהגים עליי בזילזול ודופקים אותי כול פעם עם ציוני הגשה וציונים שהם שמים לי בתעודה. לא, זה לא בגגל שאני דפוקה, פשוט מורידים לי ציונים על החיסורים ועל הדעה האישית שלהם. כשאחרים מקבלים בקושי 60 מגישים אותם על 80+ וכשאני מקבלת 80+ מגישים אותי על 65! וזה כזה מעצבן, תמיד מוצאים במה לדפוק אותי. יש הרבה תלמידים בכיתה ששבוע נמצאים ושבוע "חולים" ואותם לא דופקים אף פעם... זה כזה לא הוגן, בגלל שלאיזה אידיוט/ית בכיתה שלי יש סטטוס כלכלי או חברתי יותר גבוה משלי הוא תמיד הנאהב של הכיתה. כבר כזה לא איכפת לי אפילו אם יגישו אותי על 50, אין לי כבר חשק להילחם על האי-צדק.
אני מרגישה שאני מאכזבת את אמא שלי... אני מצב שאין לי כוח פשוט לכלום: אין לי כוח לאכול, לשתות, לעשות ספורט. זה הביא אותי למצב של עצלנות טוטלית... המחשב הפך לחבר הכי טוב שלי, נראה שרק הוא יכול לעודד אותי במצב הזה. אני יושבת מולו איזה 6 שעות ואפילו 8 ואפילו יותר לפעמים, עד החצות מצדי עד 3 בלילה. מחפשת עם מי לדבר, עם מי לחלוק את הכול... לשאול לעצה איך מתגברים עם החיים כשהם נשברים. אני ניסיתי... נסיתי לא פעם לשים פס שמן על הכול, ניסיתי להתחיל הכול מאפס... להתגבר על עצמי: על העצב שלי, על האכזבות והכישלונות שלי, על העצלנות... אבל אחרי שעות ספורות השיגרה עוטפת אותי שוב ומביאה אותי פנים אל פנים שוב לאותו הזרם שהייתי בו ואני מוותרת על התוכנית של השינוי וההגברות העצמית שלי. נמאס לי מהמחשב הזה, הלוואי שהוא לא היה קיים יותר בשבילי... נהייתי יותר עצבנית ואגרסיבית לסביבה, כי התרגלתי שהמחשב שקט ולא מתווכח איתי ולא מסרב לי על כלום הוא פשוט עושה מה שאני רוצה... יצאתי מהמציאות. המצב הזה אצלי יותר משנה... תקראו לזה איך שאתם רוצים.
תתארו לעצמם שיש זרם, זרם של נחל, זרם חזק. נפלתם לתוכו והזרם מביא אותכם בספונטניות למקומות ואתם, אתם אפילו לא מנסים לשחות נגד הזרם למרות שאתם יודעים שבסופו את תיפלו למפל. זה מה שאני מרגישה... נמאס לי מהספונטניות הזאת, אמצתי לעצמי את "מה שיהיה" כבר מזמן, אני לא מתכננת את העתיד שלי... יש לי מטרות אבל אני אפילו לא חושבת איך להשיג אותם כי אני יודעת שאני אפול באמצע, אז לא יהיה לי חשק להמשיך. לא מתכננת כלום... בגלל זה אני נמצאת בסיטואציות שאולי אם הייתי מנסה לתכנן משהו, לקחת משהו ולעשות אותו עד הסוף לא הייתי בהן. אני מחכה לנפילה נוספת.
נחזור אל הנחל... על ספת הנחל עומדים אנשים, שמצחקיקים לכם בפנים, שלועגים לכם, מזלזלים בכם: "בסדר, בסדר", חושבים שאתם פחות טובים מהם... זה "מעודד" אותכם עוד יותר לוותר למצב, אבל בתוך המחשבות שלכם אתם חושבים רק על דבר אחד: להוכיח לכולם, לכול אלה שפעם לעגו לך וזילזלו בך שאתה, אתה בכלל לא גרוע מהם אתה יכול ליותר ועוד יותר להוכיח להם שאתה אפילו יותר טוב מהם!
אני באמת רוצה לשנות את המצב, אני לא יותר אם זה מאוחר או לא... אני מסיימת השנה יב' ואני מאוד אדישה להכול, מזמן נפנפתי את היד על עצמי... אבל כול יום כשאני מנסה להירדם רק מחשבה אחת עוברת לי בראש: "תוכיחי לעמך, תוכיחי להם שאת מסוגלת". אני באמת רוצה להתחיל הכול מאפס, להפיסק להתעצל ולהיות אדישה, להפסיק להביא לאנשים לשבור אותי, להפסיק להביא למצבים להכניע אותי ולהתחיל להשתנות. אני רוצה להשתנות ממש... נמאס לי כבר מהכול.



ציטוט ההודעה






