[הלכה יומית]מידת הכעס
בס"ד
מידת הכעסשנינו בפרקי אבות (פ"ד מ"ד), "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח". ושיפלות הרוח עליה דיברו רבותינו, היא הענווה, שכל אדם שאינו מתנהג בענווה, מלבד מה שיחטא בחטא הגאווה, שהוא עון בפני עצמו, עוד הוא עלול מתוך כך להגיע לכל העבירות שבתורה.
ומכלל העונות שיגיע אליהם האדם המתנהג בגאווה, היא מדת הכעס, שהיא מדה מגונה מאד. וכבר אמרו רבותינו, (בנדרים כב: ) "כל הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו", שמתוך כעסו הוא ממש יוצא מדעתו, ועושה מעשים שלא היו עולים על דעתו בשעה שהיתה מיושבת עליו. וכגון מי שנכנס בריב עם אשתו ובני ביתו, ומתוך כך הוא מוציא מפיו דברים לא הגונים, וכל זה ברגע אחד של רוח שטות, ומכח אותם המילים הפוגעות, יצטרך לטרוח אחר כך ימים ולילות לתקן את מה שקלקל.
ובספר כל בו ( סימן מא, הביאו מרן הבית יוסף בסוף סימן רצט) כתב, מעשה באדם אחד, שהיה מוכה שחין מכף רגלו ועד קדקדו, וכל גופו היה מלא פצע וחבורה ומכה טריה, ואשתו הלכה במוצאי שבת אחד כמנהג כל נשות שכונתה, לשאוב מים מן הבאר, לחממם לשתיה, וכמו שאמרו (במסכת שבת דף קיט: ), "חמין במוצאי שבת, רפואה". ונזדמנה לה בארה של מרים (שלפעמים היא מתגלגלת במקומות שונים). ומילאה האשה כד מן המים ההם, ונתעכבה בדרכה הרבה מחמת כובד המים, וכשבאה אצל בעלה, כעס עליה מאד, וצעק עליה, ומרוב פחדה ממנו, נפל הכד משכמה וישפכו המים. ורק מעט טיפות מים התיזו על בשרו. ובכל מקום שנגעו המים בבשרו נרפא השחין, ובשרו שב להיות כבשר של ילד קטן. ואילו לא היה כועס, היה שותה מן המים ההם, והיה נרפא לגמרי.
ממעשה זה אנו למדים, כמה נורא הוא הכעס, שמוציא את האדם מן העולם, ועל ידו פועל האדם פעולות שבסופו של דבר פוגעות בו עצמו.
לכן יזהר כל אדם, לסלק ממנו מדת הכעס, לאט לאט, עד שיהיה שליו ורגוע בכל מעשיו ודרכיו, ושלום לו ולבני ביתו
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי False
