היום אנו מציינים את יום הזיכרון ה-16 להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.
מיותר לספר שוב על השתלשלות האירועים, אבל הייתי רוצה לגעת בשתי נקודות:
1. ההסתה לפני הרצח. היא לא שודרה בערוצי הטלוויזיה הישראלית אלא בתשדירי טלוויזיה בחול. כיום תוכלו למצוא סרטונים ביוטיוב שמראים את ההסתה: הלבשה של יצחק רבין במדים של חיילי SS, ההצתות, דגלים נוראיים וקריאות לרצח. קשה לראות את זה, אבל חשוב לשאול את עצמנו- עד כמה רחוק אנחנו מוכנים לקחת את הוויכוחים הפוליטים? מתי אנו חוצים את הגבול? יגאל עמיר לחץ על ההדק, אבל הוא לא היה האשם היחידי.
2. לא חשוב איזה צד אתם במפה הפוליטית (אם בכלל) יום הזיכרון ליצחק רבין הוא יום שחשוב לציין, ויותר מכל ללמוד ממנו.
מדינה שלמה מוכה בתדהמה, אנשים נשברים ובוכים, רבים מרגישים שהתקווה אבדה. זו לא סתם התנקשות, זה רצח של ראש הממשלה. זה יותר מפגיעה בדמוקרטיה, מדינת ישראל עברה שינוי, יש שיגידו שאפילו "איבדה את התמימות". כן, מותר לשפוט את יצחק רבין על מעשיו, כן, מותר לבקר אותו, כן, מותר לא להסכים. אבל צורם לי מאוד על אנשים שחושבים שיום זיכרון כזה לא צריך להתקיים. זה יום שבו כל אחד צריך לעשות חשבון נפש קטן עם עצמו. האם מדינת ישראל השתנתה? מי יכול להבטיח שדבר כזה לא ייקרה שוב?
אתם מוזמנים להעלות כל מחשבה או דעה בנושא.







