אין מילים מיוחדות שמסוגלות לתאר את התחושה הזאת, אבל נתנו לה שם. כאב. - זה משהו שעובר במחשבה יום אחרי יום...
כשאני עצוב, לא בטוח בעצמי, או מרגיש מתחת לאדם מסוים מבחינת ערך - אני מחזיק לעצמי את היד. שפת הסימנים אומרת שזה נקרא "ניחום עצמי".. - כאילו שלא הבנתי את זה בעצמי...
"לו רק ידעתי שהדמעה הראשונה תירד מרגע שהיא תעזוב, אני הייתי זה שנעלם..."
הייתי מאוהב. המילה הזאת מצחיקה אותי "חחחח...", מאוהב... אני בז למילה הזאת! אני בז להרגשה הזאת!
ובכל זאת... כמה פעמים תגיד לעצמך את זה? כשאתה מאמין במשהו, אבל יודע שאתה משקר לעצמך.
אז בסדר, היא עזבה. היא לא הייתה צריכה להגיד כלום, היא פשוט עזבה. - ואני... אני נשארתי עם תמונה, זיכרון, ושיר שכנראה ילווה אותי לאורך תקופה:
הגעתי לשלב שאני כל כך מתוסכל. אני כבר לא כועס על מעשיי בעבר, את זה כבר עברתי. אבל הידיעה שמעולם לא אוכל לשנות את העבר.. זה מה שהורג אותי מבפנים.
היום הסתכלתי על לוח שנה שממוקם בקיר חדרי.. זה משהו שאני נוהג לעשות בכל יום. ראיתי כיצד הזמן עבר לו, ואיך אני לא הספקתי לעשות את מה שתמיד רציתי.
אני כל כך רוצה להגיד לכם שתעשו כמה שיותר בחייכם, ואל תפחדו ליפול, אל תפחדו להיפצע, כי אתם תגדלו ומה שישאר לכם זה רק הזיכרון- אבל אני לא יגיד את זה. בגלל שמילים מנחמות. - אבל ברגע האמת שיגיע... (זה משהו שצריך לעבור.)



ציטוט ההודעה


