מחלת הסרטן [לא לי..]
התקופה לפני שגילו את הסרטן:
חבר ילדות קרוב שלי, ילד טוב שלא עשה מספיק בחיים שלו. הוא בן 22, והוא מתוסכל מהחיים שלו, הוא סיפר לי את זה.
תמיד הייתי הפסיכולוג של החברה, תמיד הייתי מוכן להקשיב. אני מאמין שחברות זאת משמעות גדולה אז הייתי מוכן לשאת את הנטל.
אם נחזור לחבר שלי, כמעט כל סופ"ש הוא היה נוסע לבקר אותי. אני חי בדירה משלי בתל אביב, והוא הרגיש בנוח אצלי.
הוא בא לספר לי כמה שהוא מתוסכל מחייו, הוא היה דומע שהוא סיפר לי את זה. הוא לא שיקר, ובאמת הוא הרגיש שהוא מתוסכל.
הוא סיפר שהוא לא יושן טוב כבר כמה לילות, שהוא מתעורר באמצע הלילה ולא מצליח לחזור לישון.
"איבדת את תשוקתך לחיים", "שכחת למה שווה לחיות...", אמרתי.
"אתה חושב שאני לא יודע את זה?.."
"אז למה אתה לא עושה עם זה משהו?"
"עשיתי הכל! מה אתה חושב שלא ניסיתי?! ניסיתי והחיים דרכו עליי! נשים דרכו עליי! יש אנשים עם מזל ויש בלי!!! ואתה צריך לדעת את זה!"
"נשים?, זאת הסיבה שאתה מרגיש ככה?"
"מזה משנה כבר.. אני פשוט כבר לא מאמין באהבה, בגלל המחיר הגבוה שהיא גובה ולא בצדק. אתה צריך להבין שבנות בגיל 20+ רוצות בגיל הזה גוף, ובגיל מאוחר יותר הן רוצות כסף". "אין לי את שניהם".
"אתה בונה לעצמך תסריטים לפי התסכול שלך, ולא לפי המציאות".
"כאילו שאתה יודע, ראינו מה קרה אם הזאתי שאהבת.."
- לא חשבתי שהוא יגיד את זה. "כבר מאוחר, בוא נלך לישון, מחר יום חדש. וסמוך עליי, זה יהיה היום הכי טוב בחיים שלך."
באותו לילה התעוררתי ושמעתי אותו צורח. קמתי בבהלה לראות מה קרה, ומצאתי אותו בשירותים. הוא הקיא דם, ובכה שהוא מרגיש מאד לא טוב. אמרתי לו שעדיף שנחכה לבוקר, זה לא חכם שנרוץ עכשיו למיון.
"בסדר אחי, אני יחזור למטה ונראה מה קורה מחר."
יום למחרת ההרגשה הייתה גרועה עוד יותר , והלכנו לרופא.
היום שבו גילנו שיש לו סרטן:
נסענו לרופא לגבי הכאבים וההקאות. הרופא שלח אותו לצילום רנטגן במבט מבוהל. אני יושב שם עם החבר שלי בגלל הקאות, מאיפה הרופא הזה בא עם צילום?!
אחרי הצילום זה כבר היה מובן. הרופא מראה לנו בצילום גוש בגולגולת ומשם בלי לחכות, ועם פרצוף חרטה: "אני מצטער להודיע לך, יש לך סרטן. יש לנו בכללית את מיטב הפסיכולוגים, ואנשים מקצועיים שתוכל לדבר איתם."
חבר שלי פרץ בבכי ורץ מחוץ לבית חולים. אני ישבתי שם. דקה שלמה שהרגישה כמו נצח מסתכל על הרופא במבט של שנאה שהרגע סיפר לנו דבר כזה. שאלתי: "אתה בטוח?!!!!, אתה בטוח שאתה לא טועה?!!!!", - "אני מצטער, אני בטוח".
יצאתי החוצה לחפש את חברי, והוא ישב בחוץ על גדר בטון נמוכה ובכה. אני אמרתי לו מה שאומרים תמיד "אנחנו נעבור את זה", מה עוד אפשר להגיד?..
הוא לא הבין מה קרה, למה דווקא הוא. הוא בן אדם שלא עשה שום דבר רע, הוא לא עשה כלום בחיים שלו.
הוא היה לבד ברוב חייו, במי הוא עוד יכל לפגוע?. אני החבר היחידי שלו, אני יודע. וגם שגדלנו, אני המשכתי בדרך נכונה יותר כי הסתכנתי בחיי. לא רציתי להסתכל בעבר ולחשוב "מה היה קורה אם..."
הוא לא עשה את זה. הוא העדיף להסתתר במערה שלו מפני העולם, והוא היה מתוסכל כי לא ידע איך העולם באמת מתנהל בחוץ.
מבלי לצאת מהבית הוא בנה תסריטים בראש שלו דרך תסכולי חייו. - אבל מי אני שיעביר עליו ביקורת. גם לפני המחלה אני לעולם לא ישפוט או יעביר ביקורת על אדם. הרי על עצמי אני לא מעביר ביקורת, אז למה שהעביר על אחרים?
באותו יום הוא בא לישון אצלי. הצעתי לו לישון בחדר שלי, ואני אשן בסלון, אבל הוא לא הסכים.
אני לא ישנתי כל הלילה, וגם הוא לא ישן. - שאלתי אותו "אתה רוצה לדבר על זה?", ושאלתי זאת בקול העדין ביותר שניתן.
הוא המשיך כשהוא דומע "אני רוצה לדעת מה עשיתי, אתה יכול להגיד לי?" - תגידו לי, מה עונים בשאלה כזאת?! מה עונים לעזאזל!!!. אני השפלתי את ראשי מטה. הוא כבר הבין שאין לי תשובה.
היום למחרת:
חזרנו לרופא, והוא עוד לא סיפר לאף אחד על המחלה.
הרופא שלח אותנו לכימותרפיה, כאילו שזה יעזור. מה אנחנו לא רואים בטלוויזיה אנשים חולי סרטן?! מה הם חושבים שאנחנו לא יודעים שזה הכל חרטה אחת גדולה!.
ובכל זאת, מה עוד אפשר לעשות.
לפני שהוא נכנס הוא אמר לי "תודה שאתה נמצא כאן איתי", ואני אמרתי לו "תמיד..".
הוא נכנס. ואני יושב בחוץ מחכה לו 4 שעות שלמות. כל דקה כמו נצח.
אני לא מאמין באלוהים חשבתי לי. אבל התפללתי בכל זאת. כי אם יש אחד, אני מבקש שיעביר את המחלה אליי במקומו. הוא לא עשה כלום בחיים שלו!, עוד לפני המחלה הוא היה מתוסכל מכך שהוא לבד!
אני בתקופה שנזרקתי מהבית של ההורים! אני חי בתל-אביב בדירת חור!, חוץ מחברים חדשים שהכרתי - אני הכי לבד בעולם! - ואני עדיין מסוגל להגיד שהוא יותר לבד ממני!
הוא יצא מהכימותרפיה. הוא בא לעברי שרופא עוזר לו ללכת.
מעולם לא ראיתי אותו ככה. מעולם...
שחזרנו לרופא, הוא אמר לו שהמצב הוא כזה. יש ניתוח ניסיוני שיאפשר לו לחיות. הוא שהוא יוצא מהניתוח הזה חי, או שמת. אין באמצע.
הניתוח יהיה בעוד מספר חודשים, אבל לא יעבור את החצי שנה. - "שאלנו אין מוקדם יותר?, אל תחזיק אותנו בסיוט הזה חצי שנה!".
ואתם יודעים מה הוא ענה לנו? - "לפי מבדקים יש לך 6 חודשים לחיות. הזזנו כמות רבה של אנשים בכדי לנתח אותך, הזזנו אנשים ששילמו הון תועפות בכדי שנוכל לנתח אותך בזמן."
6 חודשים לחיות. ששמעתי את זה חיבקתי את חבר שלי חיבוק של אח, והוא בכה לי בידיים.
אז זה המצב. חבר ילדות שלי גילה ברגע זה שנשארו לו 6 חודשים לחיות.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי aaa-aaa
