נכתב במקור על ידי
משתמש אנונימי
המצב שלי בזמן האחרון דיי חרא, כבר כמה חודשים אני מדוכא מהחיים, נמאס לי מאיך שהם מתנהלים.
אני כותב פה כי אין לי עם מי לדבר ואני מעדיף להשאיר את מה שאני חושב כמה שיותר לעצמי.
שלא תבינו נכון יש לי כל מה שאדם צריך לבקש, בית חם, אוכל על השולחן, מקלחת בסוף יום, אני עובד עושה כסף, לפעמים נהנה ממנו, לפעמים חושב מה אני יעשה איתו בעתיד וכל זה.
בחודשים האחרונים אני זוכה להכיר את הצד הלא נעים של להיות בן אדם. בבית ספר הכל טוב אבל אי אפשר להגיד שיש לי חברים, יש לי אנשים שאני מכיר. לאף אחד לא באמת אכפת ממני ומדברים איתי רק כשצריכים משהו ואני עוזר, בכללי אני אוהב לעזור רק זה מבאס שכשלא צריכים עזרה שמים עליך זין.
אני רוצה בת\ן אדם שאני יוכל לסמוך עליו לדבר איתה\ו חופשי על מה שעובר עלי. אי אפשר להחזיק הכל בפנים כל הזמן, יש דליפות.
אני חושב שהיה לי חבר אמת אבל נפרדנו במגמות, ועכשיו יש לו חברים חדשים, אני לא הצלחתי ממש עם חברים, אני לא אוהב את הכיתה שלי, אני לא מתחבר עם 98 אחוז ממנה, אני לא מדבר איתם ואין לי על מה ואני לא רוצה קשר איתם, אני רוצה להביא להם מכות מעצבנים אותי והבנות שחושבות שהן יפות באות לעם חצאית שכל הכוס בחוץ עושות שפם בכיתה, מגלחות ידיים בכיתה, מה נהיה? אני מדבר ומתחבר עם השאר ויש לי חבר אחד שאני קרוב איתו אבל עוד פעם לא כזה שאני יכול לדבר איתו על מה שעולה לי בראש.
הייתי רוצה חברה. היו כמה מקרים נואשים שלי, אני לא טוב עם בני המין השני והמוזר. זה ריסק אותי עוד יותר. עוד מאט אני יתחיל לחיות את העשור השלישי שלי ולא היה כלום. לא דיברתי עם ילדה יותר משתי דקות שלא לדבר עם אינטימיות..וזה מבאס.
דבר אחד שאני מסיק זה שאי אפשר לחיות בלי אנשים אחרים. חייב חברים. אמיתיים. אי אפשר להמשיך ככה. גם אצלכם זה ככה? יש לכם חבר באמת אמיתי? או שמה שאני עובר זה מיוחד..?
אני גם מבין שבכללי אף אחד לא שם עליך ואתה לבד בעולם, אני לא יודע מה אני יעשה בעתיד ואני מפחד שהמצב ישאר ככה. פעם בתול בן 40 הצחיק אותי. היום לא ממש.
מבאס אותי שהאנושות איבדה ערך לחברות והכל היום הוא כסף ומה שמסביב, לכולם יש אינטרס וכולם לובשים מסכה בשביל להגשים אותו, כמעט אין עזרה הדדית כנה ואמיתית ואף אחד לא עוזר לי ("חברים" שלי-שרואים שאני קצת מכובה ולא מזיז להם) אז אני כותב. אם אני לא יכתוב המצב שלי ידרדר. אני לא חושב להתאבד מהסיבה ומהתגובה של המשפחה הקרובה. לשאר האנשים פשוט לא יהיה אכפת והם לא פקטור.
היה לי פעמים שאני יושב בחושך לבד ופשוט בוכה אבל שאף אחד לא ישמע. מוזיקה לפעמים עוזרת קצת ספורט אבל זה כמו גלים. הדיכדוך והבדידות באים וכשהם באים אני מתמודד, בגל הזה בחרתי לכתוב, לנסות משהו חדש. ניסיתי לדחוק בפנים, ניסיתי להתקרב קצת יותר לחברים ולדבר איתם אבל כל אחד עסוק יותר מדי בתחת של עצמו ולא חושב להגדיל קצת את הראש ולחשוב לעזור. אני לא רוצה להגיע למצב שאני משלם לאנשים בשביל לדבר איתם.
אני מרגיש שאין טעם לחיים (לא שאני רוצה להתאבד) פשוט אין להם טעם, בשבילי לפחות. אני לא נהנה מהם. אני לבד. וזה הדבר הכי גרוע שהדבר היחיד שאתה יכול להישען עליהם זה המקשים. אבל המצב מכריח אותי, אני חושב לפעמים לפגוע בעצמי, להרגיע את זמנית את הסערה ואני ממש מקווה שהכתיבה תעזור לי.
התחלתי לעשן\אלכוהול, הם מקלים אבל לזמן, אני מבין את זה ואני לא מכור אני שולט בזה בנתיים. אני רוצה לברוח מהמציאות המבאסת אז אני מרבה להיות על המחשב לשחק משהו, אני רואה סדרות. זה נחמד לשקוע בעלילה אחרת.
אני מניח שזה דבר שמשלימים איתו? אני ישמח לעצות איך להשלים. האפשרות של לנסות להתחבר עם אנשים חדשים ולחפש חברות אמת כנראה כבר אבדה. נשארת רק ההשלמה. כולם בגיל הזה עוברים ההבנה שהעולם חרא? איך אתם התמודדתם עם הבעיה? אני ישמח לקצת יחס.
[פריקה] סתם משתף אתכם.
ציטוט ההודעה
