סיפור שאותי הוא לא צימרר אולי אותכם?
הקטע הבא הוא רק לבעלי אנשים עם סבלנות
10 דקות לצלצול, עם כל דקה שעוברת הכאב מתחזק.
למה אני צריכה להמשיך ככה בכלל?" אני חושבת לעצמי כמה דקות לפני סוף שיעור המתמטיקה של היום.
מתוך המחשבות של עצמי אני שומעת את המורה מדברת על איזה עבודה להגשה שצריך להגיש עד יום חמישי.
הצד של הגוף מתחיל לכאוב עוד פעם. עד מתי זה ימשך?
למה אני חייבת לסבול את המכות שלו? את השטויות שהוא עושה?
וכל יום אני סובלת בגלל זה , על הבשר שלי אני סובלת את זה.
אבל מה אני יכולה לעשות? רק לבכות, כי המצב לא הולך להשתפר.
אני לא יכולה לעזוב אותו, או להתלונן כי אחרי זה אין לי לאן ללכת, אין לי איפה לגור,
ואני לא מתכוונת לחזור לבית של ההורים שלי, רק זה חסר לי.
אני פשוט לא מבינה איך זה התגלגל למצב הזה.
בהתחלה הוא היה כזה נחמד , חמוד , ניראה בכלל לא מזיק, הוא הציע לי לעבור לגור אצלו (בגלל שהמצב בבית שלי לא היה טוב ) והסכמתי, שמחתי לעבור, והיה לי טוב.
הוא התחיל לקחת אותי כמובן מאליו, התחיל לעשות פוזות ליד החברים שלו, להשפיל אותי, ואני לא מסוג הבחורות ששותקות.
אבל הייתה לי ברירה? לא.
כי אחרי הכל איפה אני יגור?
אצל חברות ( אם אפשר לקורא להם חברות בכלל) אי אפשר, הן לא יודעות מה קורא "אצלנו " בבית, בבית "שלי" ושלו.
הם רק שומעות את ההשפלות שאני עוברת מול החברים שלו , או את היחס במגעיל ממנו.
"נו, ככה זה דניאל, מה את לא מכירה אותו? הוא סתם עושה פוזות . בבית אתך הוא אחרי זה בסדר ,לא?"
"כן, נכון ,אתם צודקות" שיקרתי.
ואז הוא התחיל לשתות .
אני קוראת אל הספה ספר .
הוא נכנס , שיכור.
"קומי." הוא מצווה אליי .
"לא רוצה." אני אומרת בביטחון חצי מלא.
"נו, קומי אמרתי." הוא חוזר.
"תעזוב אותי, אתה שיכור, לך להתקלח." אני אומרת כמעט בבקשה.
"זה הבית שלי ואני יגיד לך מה לעשות בו, הבנת?" הוא מאיים עוד פעם , אבל צודק.
" נו בבקשה דניאל, פשוט תעזוב אותי." אני מתחננת .
הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי בבית החולים.
"מה קרה?" שואל הרופא בדאגה.
"נפלתי במדרגות." אני עונה.
"הפגיעות שלך לא חמורות , אבל זה יכאב במשך כמה ימים." אומר הרופא.
"תגיד לי משהו שאני לא יודעת" חשבתי לעצמי.
אני מכירה את ההרגשה , את המכות שלו.
הצלצול של סוף השיעור העיר אותי ממחשבותיי.
השפה החתוכה בערה מכאב, אתמול הוא לא ריחם (כמו תמיד) ו"פיצץ" לי את השפה.
הוא כנראה חושב שאני לא מספיק יפה אז הוא עושה לי "שיפוצים" בפנים.
סוף היום כבר הגיע .
לפעמים אני לא יכולה יותר ואני פשוט נשברת.
חיפשתי מקום שקט ומצאתי אותו מאחורי עץ זקן בחצר בית הספר הנטושה מתלמידים.
בכיתי, כמו תמיד.
דמעה חמה ירדה על הלחי הבוערת , ניגבתי אותה עם השרוול של החולצה הלבנה, כתם דם קטן נשאר על החולצה.
"שיט, זה מדמם עוד פעם " מלמלתי לעצמי, מנסה לעצור את הדימום הקטן מהשפה הנפוחה.
"יש לך סיגריה?" קול נשמע מאחורי . ראיתי דמות שעמדה מולי, אף על פי שהשמש הייתה בדיוק על עייני וסינורה אותי.
לא הכרתי את הדמות, אבל יכולתי להבחין שהוא טיפה מוזר, שונה כזה , לובש רק שחור. בחיים שלי לא ראיתי אותו בבית הספר.
"לא." עניתי בקרירות.
הוא עדיין לא זז ממקומו.
"מה קרה לך?" הוא שאל בעניין.
"מה זה עניינך?" עניתי ברוע.
"זה לא, אבל את לא ניראת ממש טוב." הוא שאל, עדיין מתעקש .
" אז מה? גם אתה לא ניראה מי יודע מה, אולי תעזוב אותי וזהו?!?" אמרתי , כמעט בצעקה.
" טוב את לא צריכה להיות כזאת רעה, רק ניסיתי לעזור, אני רואה שאת לא במצב לדבר על זה." הוא אמר בשלווה.
זה רק עיצבן אותי עוד יותר מה שהוא אמר , אני לא צריכה עכשיו מישהו שיעצבן אותי עוד יותר.
" תקשיב לי יא חתיכת אידיוט, אני לא מכירה אותך, ולא יודעת מה אתה רוצה ממני , אבל אין לי עצבים אליך, או לשטיות שלך, אז תיקח את עצמך ותעוף מפה יא פריק."
זה באמת היה מגעיל מצידי להגיד , והצטערתי שאמרתי את זה, כי לא כעסתי עליו באמת, הייתי עצבנית על דברים אחרים, הייתי עצבנית על דניאל, על החברות העיוורות שלי, על עצמי שאני לא תופסת אומץ ועוזבת.
הוא לא זז מהמקום ורק נעץ בי מבט.
השמש כבר לא סינוורה, ויכולתי לראות את פניו.
הפנים שלו היו יפות, מרגיעות.
איפור שחור חיזק לו את העיניים בצורה מושלמת, והיה לו שיער שחור ופרוע.
"סליחה, לא התכוונתי ,הוצאתי עליך עצבים ששמורים למישהו אחר." אמרתי בשקט.
"אני יודע, רואים." הוא אמרתי בביטחון מלא.
והוא הלך משם. כשנעלם מתווך הראיה שלי, קמתי, והלכתי.
למחרת בבית הספר הרגשתי יותר טוב.
אולי זה בגלל שכשהגעתי הביתה אתמול, דניאל ישן.
אולי זה בגלל שסתם קמתי על רגל ימין, אבל הרגשתי שמשהו טוב הולך לקרות היום.
בהפסקה הכל היה בסדר, עד שדניאל קרא לי.
"בואי שניה מלאני, אני צריך להגיד לך משהו." דניאל צעק לי והסתכל על חברים שלו ,צוחק.
הסתכלתי ימינה לשניה, והוא ישב שם, אותו ילד מאתמול , שהוצאתי אליו את העצבים.
ישב שם והסתכל אליי, כמו כל שאר התלמידים שהיו בחצר בית הספר , מכיוון שדניאל צעק את זה כל כך חזק.
"נו, את באה?" הוא צעק.
" כן, שניה." עניתי.
" אין שניה, עכשיו אמרתי." צוחק לכיוון החברים שלו, נהנה מהדרך בה הוא שולט בי.
הלכתי אליו, נעצרתי מולו.
"מה רצית?" שאלתי באומללות.
"היום תגיעי הביתה ישר מבית הספר, טוב? אני רוצה אותך בבית." הוא ציווה.
" מה אתה אבא שלי, שאתה אומר לי מה לעשות?" אמרתי בביטחון מלא, לא האמנתי שזה יצא לי מהפה.
" בואי שניה לצד, אני צריך לדבר אתך." הוא אמר בכעס.
הוא תפס לי ביד וגרר אותי מאחורי קיר אחד של בניין בית הספר , כדי שאף אחד לא יוכל לראות.
כשבדק שאף אחד לא יכול לראות אותנו, הוא קירב את אוזניי לפיו ולחש כדי שאף אחד לא יוכל לשמוע
"אף פעם, אבל אף פעם אל תשפילי אותי ככה מול החברים שלי מובן?, אני רק רוצה להזכיר לך איפה את גרה ." הוא אמר בכעס אבל עדיין דיבר בשקט.
השפלתי את הראש כאילו הרגע עשיתי משהו איום ונורא, ואז אמרתי בקול קלוש
"סליחה."
" יופי , תבואי הביתה כמו שאמרתי." הוא המשיך לצוות.
"טוב." לחשתי.
אחרי הסצינה שהוא עשה לי מול כל בית ספר ,הוא נכנס לשיעור וכך גם כל התלמידים האחרים שהיו בחצר בית ספר.
חוץ ממני.
אני נשארתי בחוץ, לא יכולתי להיכנס פנימה לכיתה , לא יכולתי לראות את הפרצוף המכוער שלו, פחדתי להישבר מול כל הכיתה ולבכות , אז נשארתי בחוץ.
התיישבתי על הספסל בחצר והוצאתי קופסת סיגריות מהתיק.
" את במצב רוח טוב או שזה מסוכן להתקרב אליך?" שאל קול מוכר מאחורי.
הסתובבתי ומאחורי עמד אותו ילד מאתמול. הוא ניראה אותו דבר כמו אתמול, לבוש שחור, שיער שחור, עיניים מאופרות בשחור חזק, אבל היום הוא היה יפה יותר מאתמול. חייכתי והרגשתי צורך להיות יותר נחמדה אליו גם מפני שאתמול לא הייתי ממש נחמדה וגם מפניי שהוא חייך חיוך בין המקסימים שראיתי בחיים ולא יכולתי להתעצבן עליו.
" רוצה סיגריה?" שאלתי והוצאתי עוד אחת מהקופסא והצעתי לו. הוא היסס לרגע ולבסוף אמר,
"כן, תודה." והתיישב לידי .
" אני ג'רארד, איך אמרת שקוראים לך?" הוא שאל.
"לא אמרתי." שניה של שקט.
"מלאני." עניתי לבסוף.
דקה אחת של שקט מביך.
"חבר שלך?" הוא שאל לפתע.
"מי ?" שאלתי, למרות שידעתי למי הוא מתכוון.
" זה שצעק בכל החצר". הוא ענה.
פתאום הרגשתי בושה, בושה שנתתי לעצמי להיות כל כך מושפלת, הרכנתי את ראשי כאילו בוחנת את רגליי, ואמרתי בקול מתחמק,
"כן."
"זה לא ניראה ככה ." הוא אמר והסתכל עלי.
" מה זאת אומרת?" שאלתי מיד בטיפה עצבנות.
" זה ניראה כאילו הוא אבא שלך, או המורה שלך. הוא תמיד מצווה עליך לעשות דברים?" הוא שאל כאילו זה גם עניין שלו.
" לא, הוא סתם עצבני כנראה." שיקרתי.
הוא הסתכל עליי לרגע, בעיניים מסונוורות מהשמש לקח שאיפה מהסיגריה ואז המשיך לשאול,
" הוא עשה לך את זה?" והסתכל על החתך בשפה .
" אני לא מרגישה שאנחנו מכירים מספיק זמן בשביל שאני יספר לך על החיים האישיים שלי, אבל אתה תמיד דוחף את האף שלך לעניינים שלא שלך?" שאלתי בחיוך. הוא
"סליחה לא התכוונתי לחקור, אבל רק שתדעי…" הוא פתאום שינה הבעה , הוא היה רציני.
" שזה הגוף שלך ולא של אף אחד אחר." הסתכלתי עליו במבט שבהתחלה היה אמור להיות מבט " מעמיד פנים" כאילו שאני לא יודעת על מה הוא מדבר , אבל בדיוק כשהפניתי את ראשי להסתכל עליו, הוא עשה בדיוק אותו הדבר, ועוד פעם משהו במבט שלו לא נתן לי לשקר, הבעת הפנים שלי הפכה למהופנטת מהפנים שלו . הוא חייך ואמר,
"תודה על הסיגריה " קם והלך.
חייכתי לעצמי ואז נאנחתי. לא יכולתי לשכוח את המבט המדהים שלו.
הרבה זמן לא צחקתי, גם לא חייכתי, הוא פשוט עשה לי את היום.
ג'רארד, חזרתי על השם שלו כמה פעמים בראש, השם שלו גרם לי לעלות עוד חיוך על הפנים, עד שלבסוף עצרתי את עצמי מתוך מחשבה שעוד מעט יהיה צלצול של הפסקה,
פניתי לקחת את התיק שלי, והבחנתי בארנק שחור מונח על הספסל , פתחתי את הארנק. חיפשתי פרטים , אולי אני מכירה את מי שאיבד את הארנק,
לאחר דקה , מצאתי דף עם פרטים, היה שם כתובת ,היה מספר פלאפון, אבל של מי הארנק , איפה השם של המאבד?,
לפתע נפקחו עיניי, הארנק היה של ג'רארד, כנראה נפל לו מהכיס כשישב לעשן איתי את הסיגריה, חשבתי לרגע, היססתי עם לקחת את הכתובת, לבסוף אמרתי לעצמי " מה כבר יכול לקרות?" לקחת את הכתובת והכנסתי את הארנק לתיק צד שלי, אני יחזיר לו אותו כשאני יראה אותו, יש לי הרגשה שעוד נתראה.
סוף היום הגיע , הרגשתי עייפה, רק רציתי ללכת הביתה ולישן, רציתי שהיום דניאל יניח לי לנפשי, כמובן שזה לא קרה.
כשהגעתי הביתה דניאל ישב על השפה הכחולה שיש "לנו" בסלון, הוא היה עצבני, לא שתוי אבל עצבני.
" מה זה היה הקטע שעשית לי היום מול החברים שלי?" הוא אמר , והיה אפשר לראות ולשמוע את זה בקולו שהוא כועס.
"כלום, אמרתי סליחה כבר." אמרתי , לא היה לי כוח להתווכח אתו.
"סליחה לא תספיק לי, אני רוצה שתבטיחי לי שאת לא תעשי לי בושות כאלה מול כל החברים שלי, הבנת?, זה גורם לי להראות גרוע, מבינה?, אני רוצה שתבטיחי לי." הוא אמר , חושש שהכבוד שלו ייהרס בגללי.
בהתחלה התכוונתי להבטיח לו שזה לא יקרה עוד פעם, להתנצל שנית וללכת לישון, אבל אז נזכרתי מה ג'רארד אמר לי כשישבנו על הספסל,
" זה הגוף שלך ולא של אף אחד אחר" זה נתן לי כוח, ביטחון עצמי, רק לחשוב עליו , זה מילא אותי בכוח, הוא כל כך מושלם, כל כך מבין.
החלטתי להתעמת על דניאל , לקחתי נשימה עמוקה, מילאתי את עצמי בביטחון עצמי ואמרתי לבסוף," לא רוצה להבטיח לך, דניאל אתה עושה גם לי בושות ולא שם לב, או שם לב אבל לא כל כך אכפת לך, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, נמאס לי להיות שפוטה שלך." אמרתי , ומבט לא מאמין נחשף על פניו של דניאל , והאמת שאני הרגשתי בדיוק אותו דבר, לא האמנתי לעצמי , הייתי כל כך מרוצה מעצמי, אבל כנראה שדניאל היה ממש לא מרוצה,
" איך את מעיזה בכלל? את חייה על חשבוני, את גרה בבית שלי…" דניאל נשם לשניה, ואחרי שניה אמר, " תבטיחי לי שלא תעשי לי בושות עוד פעם ואני ישכח מהשטיות שהרגע אמרת" הוא אמר , מנסה לשמור על קור רוח, לא ויתרתי ,
" לא דניאל, אני לא מבטיחה כלום, אני לא מבטיחה כלו.."
לא הספקתי לסיים את המשפט והרגשתי על ידו של דניאל מכה חזק בפניי, המכה הייתה כה חזקה עד שנפלתי על הרצפה. דניאל הסתכל עליי, " אני מקווה שאת תשפרי את ההתנהגות שלך כלפי , מובן? הנהנתי בראשי, עדיין מתפתלת מכאב על הרצפה הקרה. דמעה חמה זלגה על הלחי הכאבת מהמכה, בזמן שדניאל יצא מהדלת.
ברגע שיצא הדממה סגרה עליי, רק כעבור מספר דקות יכולתי לשמוע את קולות הבכי של עצמי , את החנק בגרון, את הכאב מהמכה , עכשיו כל מכה שהוא נתן לי בערה מכאב, החתך בשפה, המכה של היום, הצד של הגוף, כאילו הם מסמנים לי , קוראים לי.
שכבתי מקופלת במיטה, בוכה , צועקת מכאב, כל צלקת של מכה בגופי זעקה מכאב ומזיכרונות מרים . פתאום כמו קרן אור במנהרה חשוכה נזכרתי בפניו של ג'רארד בקולו המבין, בפניו המרגיעים , וככה נרדמתי .
כשקמתי בבוקר הדבר הראשון שעשיתי זה הלכתי למראה לראות עם יש סימן,
שני צעדים,
"בבקשה ,בבקשה שלא יהיה סימן" אני חושבת לעצמי.
עוד שני צעדים,
" בבקשה , רק שלא יהיה סימן, בבקשה."
עוד שני צעדים, וכבר הגעתי למראה, והדמות שהשתקפה לה במראה , הייתה דמות מכוערת,
פנים חיוורות, עיניים נפוחות ואדומות מבכי, חתך מכוער בשפה התחתונה, והכי גרוע, סימן כחול על הלחי הימינית ." שיט" מלמלתי לעצמי.
שעות על גבי שעות ניסיתי להסתיר את המכה הכחולה עם מייק אפ, אבל הסימן כאילו מסרב להסתתר, אז בלי ברירה אחרת הלכתי לבית הספר עם סימן כחול, מנסה לחשוב על איזה סיבה ( שקר) למה יש לי סימן כחול באמצע הפרצוף.
כשהגעתי לבית ספר כל המבטים הופנו עליי . ההליכה במסדרון הייתי מביכה ביותר , קבוצות של ילדים מצביעים, נועצים מבטים, ומתלחששים בניהם, הרגשתי מוקפת באויבים, הרגשתי סגורה, הרגשתי חנוקה, הרגשתי לא בנוח, רציתי ללכת משם, ואז 2 מ"חברותיי" התקדמו לכיווני במבטים מזועזעים,
"מלאני, מה קרה לך בפנים?" שאלה אחת מהם בקול מספיק חזק כדי שגם התלמידים שעוד לא הסתכלו לכיווני, עכשיו יסתכלו. " התכופפתי להרים משהו מהרצפה ונתקעתי בשולחן קפה." עניתי בתירוץ שלוף. שתי "חברותי" החליפו מבטים בניהם ואחרי זה פרצו בצחוק, " מלאני את היחידה שיכולה לקבל מכות ככה, קודם החתך בשפה שנשכת את עצמך, אחרי זה הנפילה במדרגות, עכשיו המכה מהשולחן קפה?" ככה שמעתי את כל שקריי נפרסים מולי עיניי בזמן שהם מצחקקות להם , פלטתי צחוק צבוע והמשכתי לתא הספרים שלי ( לוקר) , פתחתי את התא והוצאתי כמה ספרים ומחברות , דוחפת את ראשי לתוך תא הספרים , מנסה להתחבא מהפרצופים הבוחנים של התלמידים במסדרון.
" ממי את מסתתרת?" נשמע קול נעים מאחורי, לא נבהלתי , כי הכרתי את הקול הזה, הקול שחלמתי עליו בלילה, הקול שעזר לי כשכאב לי, זה היה ג'רארד, הוא נשען על התא לידי . הוצאתי את ראשי מתוך התא והרמתי את ראשי אליו , מבטו השתנה למראה הסימן הכחול שעל הלחי שלי , הוא הסתכל עליי במבט שמחפש תשובה, כאילו חיכה שאני יגיד משהו, כמעט ורציתי לספר לו מה קרה אבל התאפקתי.
הוא הסתכל לצדדים כאילו בודק שאף אחד לא רואה אותנו (שזה קצת אבסורדי כי היינו במסדרון מלא תלמידים)לאחר שסיים לבחון את הסביבה הוא פנה עליי ואמר,
"מתאים לך לברוח?" הוא אמר בשיא הרצינות, לרגע הייתי בטוחה שהוא צוחק ופלטתי צחוק שטותי , אבל לאחר שראיתי שהוא לא שינה הבעה והמשיך להיות רציני הבנתי שהוא דיבר ברצינות." מה אתה רציני? כאילו עכשיו? לאן? ניראה לך יש לימודים, אני לא יכולה לברוח , ואני בכלל לא מכירה אותך ו…" הוא חייך בהרמת גבה ואמר ,
" כן אני רציני ואני יודע שאת לא באמת מקשיבה בשיעורים , אל תדאגי פשוט תבטחי בי, אני רוצה להראות לך משהו." אני ממש רציתי ללכת אתו , אבל… לא יודעת, אני קצת חוששת, היססתי לרגע ולבסוף אמרתי, "טוב, בוא נלך." הוא חייך ואנחנו יצאנו מבית הספר.
התחלנו ללכת רחוק מבית הספר, הלכנו בשבילים שלאט לאט הפכו פחות ופחות לשבילים ויותר לשבילי חול, לא הבנתי ממש לאן הוא לוקח אותי עד שהרגשתי משב רוח קר על פניי, טיפסנו על כמה סלעים ואז נגלה לעיניי מראה מדהים,
אנחנו היינו על צוק שהשקיף על הים , הים היה מדהים, גועש, השמש שלחה קרניים חמימות , והחול היה זהוב , מנצנץ לאור השמש ורוח קרה נשפה על פניי. יכול היה להיות שהמראה של הים הקסים אותי כל כך בגלל שכבר הרבה זמן לא הייתי בים, כי את המכות בפנים אולי אני לא יכולה להסתיר אבל את החבלות בגוף אני משתדלת להסתיר כמה שאני יכולה אז ככה שיצא שהרבה זמן לא הייתי בים. בכל מקרה, המראה של הים היה עוצר נשימה. ראיתי מזווית העין שג'רארד מסתכל עליי , איך שאני בוחנת כל פרט ופרט במראה המרהיב, הוא חייך ושאל,
"רוצה נרד לים?"
"ברור." עניתי מיד.
ירדנו מהצוק לים, היה כיף להרגיש שוב את הקצף של הים ברגליים, ללכת יחפה על החול הרטוב, מאוד נהנתי עם ג'רארד, הרגשתי בטוחה. לבסוף כשכבר התעייפנו מללכת על החוף, צנחנו על החול החם, מביטים בים המנצנץ מאור השמש. שנינו שתקנו והוא היה זה ששבר את השתיקה ,
"אפשר לשאול משהו?" הוא לחש, כאילו כדי לא להרס את השקט היפה.
"תשאל." עניתי בחיוך.
"אני יודע שזה לא ענייני אבל למה את נותנת לו לעשות לך את זה, ואל תנסי לשקר לי כי אני רואה לך הכל בעיניים." הוא אמר. חשבתי לעצמי עם לספר לו, אחרי הכל זה באמת לא עניינו , אבל בטחתי בו, לא יודעת למה , הרגשתי כאילו אני יכולה לספר לו הכל, וחוץ מזה שאני שומרת את הסוד הזה בבטן יותר מידי ורציתי לשחרר אותו כבר מהלב, אומרים שלא טוב לשמור בבטן , אז החלטתי לספר לו, להגיד לו את האמת. הרכנתי מבט ואז הסתכלתי עליו, ואז על הים. " אין לי ברירה אתה מבין, אין לי מקום אחר לגור בו, ואני לא רוצה לחזור לבית של ההורים שלי, אז אני מעדיפה לספוג מאשר לגור ברחוב, אין לי הרבה אפשרויות." הוא המשיך להביט בי.
" אז את פשוט סופגת מכות, לא ניסית אף פעם להתגונן?" הוא שאל בעניין.
" האמת שניסיתי, אתמול, אחרי השיחה שהייתה לנו, אבל זה לא נגמר טוב כמו שאתה רואה." העברתי יד על הסימן הכחול . הייתה שתיקה קצרה ולאחר מכן הרגשתי שהבכי כבר בא, המחנק בגרון, הראיה מתחילה להיטשטש ולפני ששמתי לב הדמעות כבר זלגו מעיניי," אתה מבין,…" התחלתי "הוא חושב שהוא יכול לשלוט בי, וזה מעצבן, אתה צודק, וזה לא בסדר, אבל אני לא יכולה לעשות כלום, אז אני חוזרת הביתה וסופגת אגרוף, ואז אני צריכה גם לחשוב על תירוץ טוב ל"חברות" שלי כדי שלא ידעו מה קורה בבית, כי אם מישהו ידע אז המכות יהפכו ליותר רציניות ממה שהם כבר עכשיו." ועכשיו כבר בכיתי, הוא הסתכל עליי, אותו מבט נשאר אצלו בפנים, הוא לא נבהל ממני, הוא לא פחד, פשוט ישב והקשיב, הוא הבין. הוא התקרב עליי וחיבק אותי, זה היה החיבוק שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, החיבוק שחלמתי עליו בלילה, החיבוק שלא קיבלתי מאף אחד ובמקומו קיבלתי מכות.
לאחר שהוא הרפה ואני הפסקתי לבכות, ישבנו שנינו מול הים , שקט שניראה כמעט נצחי נתן אוירה מרגיעה. הסתכלתי על ג'רארד, הוא ניראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו, אבל מהסס, לאחר שניה של חשיבה הוא פנה אליי ואמר,
"תיראי אני יודע שזה אולי קצת חוצפה, ואני יודעת שזה ישמע לך מוזר אבל…" הוא עצר שניה, כאילו לחשוב " אם את רוצה, את יכולה לגור איתי בינתיים, עד שתסתדרי, כי אני לא חושב שלספוג מכות זה פתרון, בינתיים תגורי איתי, ואחרי זה נחשוב על משהו, אני אולי לא מכיר אותך ממש אבל… " הוא הסתכל לי בעיניים " אני לא אוהב לראות אותך סובלת." היה רגע שתיקה, אם ההרגשה שלי מקודם כשעמדנו על הצוק הייתה הרגשה טובה , בטוחה, מדהימה, אז עכשיו הרגשתי פי 100 יותר טוב, הרגשתי מעולה, אבל בכל זאת , אני לא יכולה סתם ככה לעזוב,
" אממ…תראה ג'רארד, אני מרגישה אתך הכי טוב בעולם , הכי בטוחה, בחיים לא הרגשתי ככה עם מישהו שאני בקושי מכירה, הדבר היחיד שהחזיק אותי אתמול בזמן שהתפתלתי מכאבים על הרצפה זה המחשבה על הפנים שלך, על הקול שלך, על ההרגשה שאני מרגישה כשישבתי לידך…" הוא חייך חיוך מקסים, ורכן לכיווני לאט, ונישק אותי על שפתיי, נשיקה ארוכה. הרגשתי כאילו אני מרחפת באוויר , אין לי מילים לתאר את ההרגשה שלי באותו רגע. חייכתי חיוך שטותי "אני יחשוב על זה, מבטיחה." אמרתי לבסוף.
"טוב, רק חכי אני ייתן לך את הכתובת ואת הטלפון ליתר ביטחון, אם הוא עושה לך משהו, בכל שעה בכל מצב, תתקשרי אליי, או ישר תרוצי לדירה שלי." חייכתי.
פתאום נזכרתי, הארנק שלו, שחכתי להחזיר לו אותו. הוא מישש את הכיסים שלו , מחפש את הארנק שלו." מחפש את זה?." הוצאתי את הארנק מהתיק שלי ונתתי לו.
"תודה." הוא אמר בחיוך. הוא הוציא את אותו הדף עם הפרטים שלו , אותו הדף שאני העתקתי את הפרטים ממנו והוא נתן לי אותו. עכשיו היו לי שני פתקים עם הפרטים שלו.
לבסוף נפרדנו בחיבוק וכל אחד הלך לדרכו.
כשחזרתי הביתה הרגשתי נפלא, הרגשתי ששום דבר לא יכול לשנות לי את ההרגשה, הסתכלתי על שני הפתקים עם הפרטים של ג'רארד והרגשתי מעופפת כתובת אחת הכנסתי לתיק ואת השניה תחבתי לכיס המכנס שלי יחד עם הארנק שלי. באמת חשבתי ששום דבר לא יכול להרוס לי הרגשה שכזאת , כמובן שטעיתי.
דניאל חיכה לי בבית, שיכור, לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לי, פעם הוא היה בא שיכור הביתה והיה מרביץ לי וזה היה פעם בשבוע, עכשיו הוא שיכור כמעט על בסיס קבוע ולא צריך להיות גאון כדי לראות שהוא הולך להתעלל בי שוב. דניאל ישן על הספה הכחולה, עם בקבוק וודקה כמעט ריק ביד. הלכתי בשקט כדי שלא יתעורר לשידה הקטנה שעמדה בקצה הקיר ו והנחתי את התיק הקטן שלי אך לרוע מזל התיק כנראה איבד שיווי משקל ונפל על הרצפה וכל תכולת התיק נשפכה החוצה , הפלאפון הפתק השני עם הפרטים של ג'רארד ,איפור, מפתחות , וכמובן שדניאל התעורר מכל הרעש, הוא הבחין בי. ניסתי להתחמק וללכת ישר לחדר, אבל איך שניסתי לעבור הוא קם ותפס לי ביד.
" איפה היית היום?" הוא שאל וריח האלכוהול נדף מפיו.
" די דניאל תעזוב אותי, בבקשה , אני פשוט ילך לחדר שלי, אני לא יפריע לך." התחננתי, לא רציתי שהוא יפגע בי ויהרוס לי את ההרגשה שחזרתי אתה הביתה, אבל כמובן שזה דניאל , ודניאל לא מוותר.
"איפה היית כל היום שאלתי, למה לא חזרת הביתה?" הוא שאל והרים את הקול.
"סתם, לא היה לי חשק ללמוד, יצאתי מבית ספר, הסתובבתי קצת." ניסתי להסתיר את האמת. דניאל תפס לי את הפרצוף וסובב אותו על פניו. כדי שאני יסתכל עליו.
" אל תשקרי לי, חברים שלי ראו אותך עם איזה פריק ליד התא, דיברתם , ואז הלכתם. אמרתי לך כבר אלף פעם, תפסיקי לעשות לי בושות." ועכשיו הוא כבר ממש צעק.
" איך עשיתי בושות דניאל?" שאלתי בשקט שחס וחלילה הקול שלי לא יהיה גבוהה משלו.
" איך עשית לי בושות?, את אמורה להיות חברה שלי, ולא ללכת עם איזה פריק." הוא צעק והוא טיפה התנדנד מצד לצד.
"אני אמורה להיות חברה שלך?, מה אני חפץ?" צעקי עליו , ניצלתי את העובדה שהוא שיכור ובקושי יכול לעמוד ישר. אבל אצל דניאל זה לא עובד ככה, כמה שהוא יותר שיכור ככה המכות יותר חזקות. חבל רק שאני לא הבנתי את זה עד עכשיו, כי מיד הרגשתי את אגרופו של דניאל נבלע לי בתוך הפנים, ישר נפלתי על הרצפה. המכה היה כה חזקה ( הכי חזקה עד עכשיו) עד שלא הרגשתי את הפנים שלי, עוד לפני שהסתפקתי להתאושש טיפה הרגשתי את שערותיי נמשכות למעלה בכאב עצום,
" את תלמדי לכבד אותי, הבנת?, הבנת אותי יא כלבה?" עד סטירה , עוד נפילה , השמעתי יללת כאב , בעודי מתייפחת על הרצפה הקרה , לוקחת לעצמי רגע לנשום, הרגשתי כבר בעיטה חזקה שפגעה לי ישר בבטן, לרגע הפסקתי לנשום , המכות שהוא הביא כבר לא היו מכות רגילות, אלו היו מכות רצח, הרגשתי שאני עומדת למות , לא יכולתי לנשום, ניסיתי לקחת נשימה עמוקה וכאב עז פרץ לי בבטן.
שכבתי על הרצפה , מדממת כולי מהאגרוף שנתן לי, מנסה להיאבק בכאב, פתאום נזכרתי בדבר היחיד שיכל לגרום לי לשכוח מכל זה, " אם הוא עושה לך משהו, בכל שעה בכל מצב, תתקשרי אליי, או ישר תרוצי לדירה שלי."
הכתובת. אחת מהכתובות היה לי בכיס.
דניאל התמוטט על הרצפה. ניצלתי את ההזדמנות וזחלתי לכיוון הדלת , בקושי הצלחתי לקום , התאמצתי, נאחזתי בידית הדלת ומשכתי את עצמי למעלה, הצלחתי איך שהו לפתוח את דלת הכניסה ויצאתי החוצה בהליכה לא יציבה. לא ידעתי בדיוק לאן אני הולכת, הראיה שלי הייתה מטושטשת, תחבתי את היד למכנס תוך כדי הליכה והוצאתי את הכתובת של ג'רארד, לא הצלחתי לראות, גשם התחיל לרדת, טיפות על גבי טיפות יורדות , מנקות לי את הדם מהפנים. כשהראיה שלי השתפרה יכולתי לראות את הכביש. עדיין לא יכולתי לראות את הכתובת. נעמדתי ליד הכביש וסימנתי למונית לעצור .
" בבקשה קח אותי לכתובת הזאת." והגשתי למה שנראה לי כמו הנהג את הכתובת של ג'רארד. למזלי הנסיעה לא הייתה ארוכה , הנהג כל הדרך בהה בפני המדממות דרך המראה. שילמתי לנהג עם הכסף שהיה לי בארנק ( שעוד פעם למזלי הכנסתי אותו לכיס יחד עם הכתובת של ג'רארד). יצאתי מהמונית. הגשם התחזק, בכיתי, פתאום כל הכאב יצא החוצה, הדמעות התערבבו עם הדם והגשם. רצתי ריצה צולעת עד לדלתו של ג'רארד , ודפקתי על הדלת בחוזקה. מעבר לדלת נשמעו צעדים , הדלת נפתחה וג'רארד עמד בפתח, המום. עמדתי מולו רועדת מקור ומכאב , ספוגה במים דם ודמעות. אך בלי לחשוב שנית הוא הכניס אותי אליו. הוא הושיב אותי על הספה ,
" חכי שניה" הוא אמר בקול מודאג . כעבר מספר שניות הוא חזר ועל כתפו הייתה מונחת מגבת, בידו האחת היה כוס מים וידו השניה הוא החזיק מה שנראה לי כמו צמר גפן ספוג בחומר מחטא. הוא התיישב לידי וגופו הופנה לכיווני,
"קחי" הוא אמר בקול שקט והגיש לי את כוס והמים והמגבת. התעטפתי במגבת והוא רכן קדימה לשלוחן מולנו ולקח משם שמיכה ועטף אותי בה. הוא לא אמר מילה, כי היה נדמה שלא צריך, כאילו הוא כבר ידע, קרא את המחשבות שלי,
" זה יכול לשרוף קצת. אני צריך שתסובבי את הפנים עליי." הוא אמר בקול שקט ורציני.
הסתובבתי אליו, הסתכלתי עליו, הבחנתי שהוא בלי איפור " ככה הוא יותר יפה" חשבתי לעצמי. הכאב שחשתי כשהוא חיטא את החתך בגבה הי כאב חזק, אבל לא עלה על הכאב שחשתי כאשר קיבלתי את המכה. זה שרף, השמעתי יללת כאב , והוא הפסיק . הוא הרכין את ראשו , מהסס.
" מלאני, איך זה קרה?" הוא אמר לפתע , עדיין לא הרים את מבטו.
" עזוב ג'רארד, אין לי כוח לדבר על זה . אפשר לישון פה הלילה?" שאלתי.
פתאום הוא הרים את ראשו " ברור שאת יכולה לישון פה , ולא רק היום, אני לא נותן לך לחזור לשם." חייכתי. שוב פעם , בפעם האלף, הרגשתי בטוחה.
הייתי עייפה , תשושה, נפלתי על המיטה הרכה, ג'רארד נשכב לידי. שנינו הסתכלנו אחד על השני, הוא ליטף את שערי, רכן עליי ונישק אותי, זאת הייתה הנשיקה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים חשבתי שאם אני לא יחזיק במיטה את יעוף למעלה.
" טוב את בטח עייפה, לכי לישון " הוא אמר וסגר את האור.
המשך למטה
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Bboy_Mastik
