הידידות יקרה מהון רב


(על פי ספר המעשיות של רב ניסים גאון)

מעשה היה בימי קדם באיש עשיר שהיו לו 1000 דברי זהב ושדות וכרמים, צאן ובקר ובית גדול ומפואר.
עשרה בנים היו לו לאיש, כולם מוכשרים וחרוצים, ואף ידידים נאמנים רבים היו לו.
האיש בילה את ימיו בטוב ונעימים, אבל דאגה אחת לא נתנה לו מנוח.
מה יהיה אחרי מותו? האם לא יריבו בניו על הירושה? מה צר יהיה, אם עושרו הרב יגרום לקנאה ולקטטות!

קרא האיש באחד הימים לבניו ואמר להם:
- בניי האהובים! טוב לו לאדם שיתן דעתו על סופו בימיה עושר והבריאות, כי הרי אין אדם שיחיה לעולם.
והנה דואג אני, פן אחרי מותי תופר האחווה בינכם ותקנאו איש ברעהו על חלקו בירושה.
ענו הבנים כאיש אחד ואמרו:
- חלילה! יהי רצון שאבינו יאריך ימים ושנים! וגם אחרי כך ננהג ביושר ולא נקפח איש את אחיו!
העשיר שמח על דבריהם, אבל מכיון שהיה איש נבון, ידע שאולי יתקשו לעמוד בהבטחתם.
לכן השיב להם:
- אני יודע, בניי, שכוונתכם רצויה, אבל לא תמיד אדם שולט ביצרו, וגם אין אדם בטוח שכל עושרו ישמר לתמיד.
החלטתי איפא, להבטיח לכל אחד מכם סכום מסוכם שיספיק לפרנסתו. יש לי במזומנים 1000 דינרים.
בעודי בחיים, אתן לכל אחד 100 דינרי זהב וסכום זה יוכל לעסוק במסחר ולהרוויח די צורכו, ומה שישאר מיתר הנכסים, תחלקו בשווה.
- יאריך אבינו ימים רבים! - ענו הבנים.
הלכו כל אחד לעסקיו והסיחו דעתם מהבטחת אביהם.
לא ארכו הימים, ועושרו של האיש הלך ופחת, הלך ופחת.
שנות בצורת פגעו בשדות ובכרמים, צאנו ובקרו התמעטו מאוד בגלל מחלות ופגעים שונים, ולבסוף נאךץ האיש למכור כמעט את כל רכושו, כדי לשלם את חובותיו.
רק על 1000 הדינרים שהבטיח לבניו, שמר מכל משמר, כי לא רצה לעבור על דבריו ולהפר הבטחתו.

אבל לא היתה לו ברירה, וגם מהם היה צריך להוציא איזה סכום, וכך קרה שנשארו בידו רק 950 דינרי זהב.
ברוב צער, חלה האיש ונטה למות.

שוב קרה לכל בניו, ובשארית כוחותיו, נתן את אוצרו השמור, וחילק ל9 מבניו 100 דינרים לכל אחד, כפי שהבטיח להם.
הבנים הודו לו ונפרדו ממנו, והחולה נשאר עם בנו הצעיר.
הסתכל בו האב בעצב ואמר לו:
- מה אעשה, בני? לא חשבתי, שיהיה עלי להוציא מן הכסף שהבטחתי לכם.
אבל הרי אתה יודע את כל האסונות שקרו לנו.
הייתי מוכרח לעשות זאת, נגד רצוני. נתתי לאחיך, כפי שהבטחתי להם, אבל כעת נשארו בידי רק 50 דינרים, ומהם עלי עוד להפריש 30 להוצאות תכופות ביותר.
נשארו איפוא רק 20 בשבילך.
קח אותם ואנא, מחל לי!
הרי יודע אני, שלב טוב לך יותר מלאחיך.

הבן הצעיר היה עצוב מאוד. קשה היה לו לראות בצערו של אביו הזקן, אבל גם קשה היה לו להתגבר על אכזבתו.
- אני מוחל, אבי! - לחש בכאב - אל נא תצטער! אך מה אוכל לעשות ב20 דינרים? סכום זה לא יספיק כדי להתחיל בו איזה עסק מכניס.
עד מהרה אצטרך להוציא את הכל על פרנסת ביתי, ומה יהיה אחר כך?
- אל לך לדאוג, יקירי! - נחם אותו האב.
- יש ל עשרה ידידים טובים. ואותם אתן לך בחלקך.
אני בטוח שיעמדו לצידך ויעזרו לך בשעת דחקך. האמן לי, שידידים שוים אפילו יותר מאלף דינר!

האב החולה נפטר לעולמו.
אחרי שבעת ימי האבלות הלכו הבנים איש לדרכו, והתשעה שקבלו את ירושתם במלואה, לא שאלו, כיצד יוכל אחיהם הצעיר להתפרנס מעשרים הדינרים שנפלו בחלקו.
את כספם השקיעו במסחר כעצת אביהם והתפרנסו ברוח. ואילו הבן הצעיר - כפי שחשש, כן היה לו.
כספו לא הספיק כדי לפתוח איזה עסק. עבודה לא נמצאה לו, ולכן היה מוכרח להוציא על פרנסת משפחתו כמעט את כל הירושה.
רק דינר זהב אחד נשאר לו.

במצבו הקשה זכר את דברי אביו שנתן לו בחלקו את עשרת ידידיו.
- מה יועילו ל י אלה? אמר לעצמו במרירות.
- האלך אליהם לבקש נדבות? זאת לא אעשה ויהי מה!

אבל אחרי שהרהר מעט בדבר, החליט בכל זאת לכבד את רצון אביו ולשמור על קשרי ידידות אם אוהביו.
בדינר האחרון שלו הכין סעודה טובה והזמין את עשרת ידידיו של אביו המנוח. ואמנם באו כולם ונהנו מסעודתו.
אחרי שאכלו ושתו, ישבו יחדיו ושוחחו בנהם שיחת רעים.
אז נזכרו כמה פעמים התארחו בביתו של האב וכמה השתדל תמיד להיטיב עמהם.
מדברו הידידים ביניהם ואמרו זה לזה:
- הנה מכל בניו של ידידינו רק הבן הזה זכר את אוהבי אביו וביקש לשמור על הידידות עמנו.

בודאי היה לו קשה להוציא כסף על סעודה טעימה זו שנהנינו ממנה. כי הרי ניכר, שאיננו עשיר.
הלוא אביו התרושש בשנים האחרונות של חייו ולא היה יכול להוריש לו הרבה.
הבה נגמול עם בן ידידינו כגמולו הטוב!

בו במקום החליטו הידידים שכל אחד מהם יתן לבן במתנה פרה העומדת להמליט וגם סכום כסף מסוים, כדי שיוכל להתפרנס עד שיצליח לדאוג לעצמו.
כך החליטו וגם עשו.

אחרי זמן מה אמנם המליטו הפרות, והבן מכר את העגלים ברוח יפה.
בכל מעשיו שרתה ברכה, עד שהתעשר יותר מאחיו, ואפילו יותר מאביו בימיו הטובים. אמר הבן:
-כמה צדקו דברי אבי! באמת ידידים שווים יותר מכל הון!

ועל הידידות עם אוהבי אביו שמר כל ימי חייהם והשתדל לגמול ולעזור להם בשעת הצורך כפי שעזרו לו, ואף יותר מזה.


(תודה ליואל)