אני כבר אומר לכם משהו משמעותי, אם אין לכם משהו טוב להגיד, אל תגידו.... הסיפור הזה דבילי וחסר משמעות, אני יודע, אבל בכל זאת, תקראו, תהנו, תגיבו באופן חיובי... אין תיאורים מרובים, אין היגיון, וכן, אני כותב בשגיאות את המילה מרושעים כי ככה קראתי להם, בסדר?
פרק א'
לפני איזה כמה זמן, אולי אפילו פחות, הייתה ארץ שלווה ונעימה, גן עדן של ממש מתחת לים, לאצות, לדגיגים החמודים, קיפודי הים, הלוויתנים ו... טוב, הבנתם כבר... בכל מקרה, המקום נקרא "אגפלנד", שם כל האזרחים שמחים ועליזים, הפרחים פורחים, והכול עליז. הכול? לא הכול, ממזרח, או מערב, או דרום, או צפון לאגפלנד הייתה מדינה של רשאים, כך הם נקראו, באמת! רשאים שהיו מרושא... אה, מרושעים האמת! הם היו גבוהים מאוד, והיה להם אף יחסית ארוך, וידיים שמנות ועבות. כל שמחה שהיא, הפקת הנאה, חיוביות כלשהי נדחתה בשלילה מטורפת. ובראש המרושאים היה מלך מרושא וגדול, ששלט על כולם, והשיניים שלו תמיד הריחו כמו בצל. המרושאים מעולם לא העזו לפלוש לאגפלנד, משום שהכול היה שם שמח מדי בשבילם, הם היו מתפוגגים ונעלמים, פעם הם ניסו להשתלט והם גם הצליחו, אבל הם סולקו משם אחרי שנמצאה להקה שניגנה בקולי קולות והעירה את העיר וכמעט הפכה את המרושאים לזן נכחד.
יום אחד החליט מלך המרושאים כי העתיד יהיה מרושא, כמו שתמיד רצה שיהיה, ויש רק דרך אחת לעשות כל: השתלטות; הוא אירגן צבא של מרושאים, עם כל כלי הנשק שיכולתם לחשוב עליהם, אלא שכלי הנשק של המרושאים לא היו הורגים אתכם, אלא מרדימים אתכם, הייתם פשוט קופאים; ברקים, פצצות, רובי קרח, אקדחים משונים, הכול.
זה רק פרק ראשון, יש לי עד פרק 12...





ציטוט ההודעה







