הסיפור היה ארוך מדי להודעה אחת...

אני ואיתי הלכנו לצד.
הוא הוציא את הפלאפון וחייג לסבא וסבתא.
"Hello? Itay?"
שיחה מזוהה אני מניח.
"Grandma.."
הוא לקח נשימה עמוקה.
"Something Happened"
התרחקתי משם, לא יכולתי לשמוע את התגובה, ישבתי על הספסל וקברתי את הראש בין הידיים.
הייתי עייף, הייתי מאוכזב, הייתי עצוב, כועס, ויותר מכל, על עצמי, לא הרגשתי ששום דבר חסר.
הנייד שלי צלצל, הצג הראה "אייל הניגר".
קראנו אחד לשני ניגרים בצחוק, מכיוון שהראנו חזות שהקשר שלנו הוא כמו הקשר בין הכושים בברונקס.
הייתה לנו תקופה של "יו וואטס אפ מיי ניגה" וזה נשאר עם הזמן, זה דבר העלה בי צחוק קטן פנימי שראיתי את השם, כי פעם ראשונה באמת שמתי לב לזה.
עניתי.
"כן"
"אחי, אין לי הרבה מה להגיד במצב כזה. אני רק רוצה שתדע שאני ממש מצטער.
אני לא מסוגל לתאר לעצמי דבר כזה"
"תודה אחי"
"מחר אני אגיע ישר אחרי בית ספר"
"אוקיי. אני מעריך את זה"
"בסדר, אני אראה אותך אז. ביי אחי"
הצליל של הניתוק גרם להרגיש כמו הבן אדם היחיד בעולם.
כן.
אופוריה.
פרק ד'
בימים שאחרי, כולם ביקרו אותי.
הייתה הסתערות, כל קרובי המשפחה, החברים המשותפים של אימא ואבא שבחרו צד אחרי הגירושים, זה כבר לא שינה הרבה אחרי מה שקרה.
כל החברים שלי הגיעו, רק אלה שרציתי שיגיעו.
לא הרגשתי שום צורך להתנהג אחרת. התנהגנו לגמרי אותו דבר.
כל אחד ניגש אליי, חיבק אותי, אמר לי שהוא מצטער, ואז שיחות כרגיל.
אבל בעיקר, היינו ביחד.
סבא וסבתא הגיעו מארה"ב, סבתא התפרסה עליי בוכה, וסבא לחץ לי את היד, והביא לי חיבוק בערך בפעם הראשונה בחיים שלי.
כל החברים של אבא ניגשו אליי, ואמרו כמה המוות שלו היה מפתיע, וכל מיני דברים ממש לא מעניינים.
אחד, שאני אוהב,ידע מה להגיד.
קוראים לו ג'ק אוורמורסט, והוא חבר ילדות של אבא מארה"ב, ואבא תמיד קרא לו ג'ק ניקולסון, בגלל שהוא היה טיפוס של הרווק הזיין והכריזמטי, המלא ביטחון והמצחיק, שכולם אהבו.
הוא התיישב לידי, נתן לי כמה טפיחות הגב, ואמר לי:
"קיד, אתה יודע כמה אבא שלך שנא זיבולי שכל. הוא היה בן אדם של עיקר."
הוא הוציא מהכיס של החליפה שלו בקבוקון קטן כמו בסרטים, לקח שתי כוסיות ומזג לי ולו.
"אבא שלך היה בן אדם נדיר, ועכשיו אין הרבה מה לעשות, חוץ מלשתות לזכרו ולכבודו."
"טו אלכס!"
"טו דאד"
וויסקי חריף ברמה מטורפת, של אלכוהוליסטים סוג א', בטח עכשיו עיכל חצי מהכבד שלי.
אין, הבן אדם הזה תמיד ידע מה להגיד, בלי הרבה בולשיט.
איתי ואני לא דיברנו הרבה במהלך השבעה, כמה מילים פה ושם, עד ההלוויה.
היום שאני מסתכל אחורה, אני לא רואה הרבה ימים קשים.
אחד מקצת הוא ההלוויה.
אני, סבא, ג'ק, איתי ועוד כמה דודים שלי מדרגה שנייה ושלישית סחבנו את הארון.


שחפרו את הקבר, התחלתי לבכות.
שטף של דמעות, שחיכה עד עכשיו, עד הקבורה הנצחית של אבא.
כי אבא לא יחזור יותר, אין אבא.
אבא מת.
כל כך קשה לקלוט את זה, אז כל האופוריה הולכת לעזאזל ואתה יורד מהשמיים במכה.
הכנסנו את הקבר לאדמה.

לא הייתי צריך דפים בשביל להגיד מה שיש לי.
כולם בכו. היו שם הרבה אנשים שלא הכרתי, גם הם בכו. אפילו אימא בכתה.
"אבא, כל כך-"
הפסקתי לרגע.
"כל כך קשה, לאבד בן אדם.
אבל עוד יותר קשה, לאבד בן אדם כמוך.
אף פעם לא תדע כמה אתה חסר פה.
אני מרגיש כאילו אלו המילים האחרונות שאני אזכה להגיד לך, אבל בבקשה.. תהיה איתי גם אחרי ההלוויה. תדריך אותי, תלך איתי.
אני לא מסוגל לכלום בלעדייך."
איתי חיבק אותי, גם הוא בכה.
העיניים שלי נעצמו מעצמם.
לא שמעתי את הנאומים האחרים, כי התעלפתי.
כשהתעוררתי, אימא, סבא וסבתא, אייל איתי וג'ק ישבו איתי בחדר בבית חולים, באותו בית חולים שאבא היה.
"אני מצטער", ישר פלטתי, אין לי עוד מה להגיד.
אימא חייכה אליי וליטפה לי את הראש.
"אל תצטער, זה בסדר".
"מה קרה אחרי שהתעלפתי?"
ג'ק רכן מעליי גם הוא עכשיו.
"בעיקרון היה לך מזל שרק התעלפת"
היה לי עוד קשיים מהנפילה להבין לגמרי את המשפטים במלואם.
"מה זאת אומרת מזל?"
"נפלת קדימה, עם הפנים לקבר."
"היית יכול לדפוק את הראש בתוך הקבר" איתי הוסיף, ואז חייך.
"אבל איכשהו ניצלת, אחושרמוטה מזל"
"איכשהו קצת לפני הקבר, אני ניסיתי לתפוס אותך, ורכנת באלכסון לכיווני.
פשוט היה רגע, שאני נשבע, אתה ריחפת מעל האדמה, ואז נפלת על החול."
הרגשתי חום בכל הגוף.
חייכתי.
"זה היה אבא"
ידעתי שאבא נמצא איתי, אולי היה יום אחרון שראיתי את אבא, אבל אני לא חושב שיגיע היום, שיהיה היום האחרון, שאבא יהיה איתי.