[כתבה]ברונו
ברונו: לא מספיק מצחיק
סשה ברון כהן ("בוראט") מתפשט, מטריד מינית ומנסה לעורר פרובוקציה בכל אמצעי אפשרי – אבל הפעם זה כבר לא עובד
ובכן - זה קרה שוב. לקחו סרט משעשע למדי, הפיקו לו מסע יחסי ציבור חסר תקדים שכלל כל גימיק אפשרי והרבה מאוד עירום ויצרו ציפיות שאף מוצר קולנועי לא יכול היה לעמוד בהן. אחרי חצי שנה שבמהלכה הכותרות סיפקו עשרות "סיפורי ברונו" (מתפלח לתצוגת אופנה, מתיישב על אמינם בטקס פרסי האם.טי.וי, רוצה לצאת עם אחמדינג'אד ומצטלם בעירום מלא לשער של מגזין נחשב), ואחרי לא מעט קטעים מעולים ומבריקים של "ברונו" במסגרת התוכנית של עלי ג'י, כשמגיעים לדבר האמיתי - הסרט שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים בארץ - קשה להמנע מתחושה של דז'ה וו.
ברונו: מועדי הקרנה וטריילר
אז מה בעצם יש בסרט שעדיין לא ראינו? "ברונו", האלטר אגו ההומו של השחקן סשה ברון כהן ("בוראט"), מנסה לחלץ מהאנשים בסביבתו תגובות משתאות, מצחיקות או אלימות באמצעות שורה של מעשים וולגריים, פרובוקטיביים ובעיקר הזויים על גבול הפיגור השכלי. ב"בוראט" הטריק הזה עבד בחלקו בזכות הנטייה האמריקאית המגוחכת לכבד את השונה ולשמור על כללי הפוליטיקלי קורקט גם כשהם ניצבים מול אידיוט מוחלט (ללא קשר לחזותו ולמוצאו). ב"ברונו", לעומת זאת, הפרובוקציות בשקל פשוט הפסיקו לעבוד. נכון, זה מצחיק לראות את ברונו מתגייס למחנה אימונים צבאי ומתעקש ללבוש חגורה של דולצ'ה וגבאנה וללבוש צעיף כדי "להכניס קצת קווים אופקיים" למדים. אבל לשים הומו מוחצן עם קבעון אנאלי (המוטיב המרכזי ב"ברונו") במחנה אימונים צבאי זו לא בדיוק הברקה תסריטאית.
במהלך הסרט כולו ברונו בוחר ללכת למקומות ההומופוביים ביותר ומנסה ללחוץ על כל הכפתורים באופן חסר עכבות. במקום לשלוח אותו למקומות ליברלים כביכול ולראות אילו תגובות הוא מעורר, ההפקה הלכה על הקלפים הכי נדושים, כולם כבר נוסו ונשחקו עד דק בסדרת הטלוויזיה של כהן, "המופע של עלי ג'י": "ממירי ההומאים" (אותם כמרים שמתיימרים להפוך הומואים לסטרייטים באמצעות ישו ומהווים מטרה קלה מדי לחציו של ברון כהן), תחרות איגרוף באלבמה, מעוז השמרנות האמריקאית, טיול ציד של חברות גברים, בית כלא ותוכנית אירוח בסגנון "ג'רי ספרינגר" שבה ברונו מציג לראווה את התינוק האפרו-אמריקאי שהוא אימץ.
מי שלא ראה קטע של "ברונו" מימיו עלול להזדעזע מהחוצפה, התעוזה והנטייה להראות את איבר מינו בצילומי תקריב שטרם נראו בסרטים מסחריים לקהל הרחב. לעומת זאת - מי שהתחיל להעריץ את ברון כהן בזכות "עלי ג'י" ונשבע בשמו אחרי "בוראט" עלול להתאכזב מ"ברונו". המינון של וולגריות והומור, שמאפיין את כל עבודותיו של ברון כהן, נוטה כאן לכיוון הוולגריות ולא מספק מספיק בדיחות בגזרת ההומור (אם כי כמה מהן מצחיקות במיוחד). אחד מרגעי השיא בסרט הוא ניסיונו של ברונו לפתור את הסכסוך במזרח התיכון בעזרת "שיר השלום" שהוא כתב. כדי לספק ביצוע מרגש במיוחד של השיר הוא מזמין שני בכירים מישראל ומהרשות הפלסטינית לשבת לצידו בריאיון, ואז מתחיל לשיר ומניע את כפות ידיהם בקצב השירה, כשבסופו של דבר הוא מכריח את השניים ללחוץ ידיים. אחרי שהוא מתבלבל בין "חמאס" ל"חומוס" וניסיונותיו ליישב את הסכסוך נכשלים ברונו ממשיך הלאה ללוס אנג'לס כדי להפוך לסטרייט ולהתפרסם.
למרות ההסתייגויות, "ברונו" הוא עדיין סרט ראוי לצפייה. זהו סרט קיץ שונה, מבדר ונועז בהרבה מהמוצרים העילגים ומעליבי האינטיליגנציה שיוצאים לאחרונה מקו הייצור ההוליוודי. סשה ברון כהן הוא עילוי קומי, ויתרונו הגדול הוא שאין לו אלוהים. הוא היחיד שמסוגל להשיב את פאולה עבדול על גבי עובד מקסיקאי שרוכן על ידיו וברכיו ומתפקד כ"רהיט אנושי" ולשאול אותה בטון רציני - "האם עשייה הומוניטרית ועזרה לאחר הם ערכים חשובים בעיניך"? (התשובה, כמובן, היא "בוודאי שכן. כל חיי מוקדשים לכך, כשאתה נותן - אתה מקבל הרבה יותר"); הוא היחיד שמוכן ללעוג לאופנת ה"אמץ מדינה אפריקאית" של הסלבס ההוליוודיים; הוא היחיד שמשווה את עצמו לארנולד שוורצנגר ("אני רוצה להיות כוכב העל ההומו האוסטרי הראשון אחרי שוורצנגר") ולהיטלר; והיחיד שמסוגל לשאול כומר שמתיימר "לרפא" הומואים "איזו מוסיקה אני חייב להפסיק לשמוע כדי להפוך לסטרייט?" (הכומר עונה לו - בהבעה קפואה ורצינית - "שינייד אוקונר, וכמובן הווילג' פיפל").
בסופו של דבר, תובנות סוציולוגיות עמוקות ומתוחכמות לא תקבלו ב"ברונו". שעה וחצי של בידור קליל עם כמה רגעי שיא והרבה רגעים מתים - דווקא כן. ואחרי שמכונת היח"צ תרגע קצת, ברון כהן יצטרך לשאול את עצמו לאן הוא הולך הלאה והאם הוא מסוגל להמציא את עצמו מחדש ללא פרובוקציות שמיצו את עצמן. כיהודי גאה הוא בוודאי היה עונה ששאלות כאלו לא מפחידות אותו - הוא כבר רגיל להיות רדוף.
קרדיט לעכבר העיר
נכתב במקור על ידי The Picture of Dorian Gray" By Oscar Wilde"
ציטוט ההודעה
