טיפים בלשון:

*נושא לעולם לא יפתח באות יחס (בכל"מ) או במילת יחס (גם במשפט פעלי וגם במשפט שמני).

*מילת יחס לא מנתחים בנפרד, היא מצטרפת בניתוח למילה שאחריה.

*הלוואי בד"כ מופיע אחרי שם העצם, חוץ מלוואי כמות שיכול להופיע לפני שם העצם.

*3 סוגי נשוא מורחב:
1. פועל עזר + שם פועל (הנשוא המורחב היחיד שיכול להיות מפוצל במשפט). (לדוגמא: הילד מטיב לנגן).
2. ניב (לדוגמא: הסוחר פשט את הרגל).
3. פועל + פועל בעלי משמעות אחת מתמשכת (לדוגמא: הסערה הלכה וגברה).

*בניתוח משפט לא מנתחים את: כן, לא, גם, אלא, האם.

*מילות שאלה מנתחים ע"פ התשובה עליהן.

*יש 4 סוגי אוגד:
1. אוגד כינוי- חוזר על הנושא.
2. אוגד שלילה- המילה "אין" על כל נטיותיה, כשאי אפשר להפוך ל"יש".
3. הפועל "היה" בנטיותיו כשאי אפשר להפוך ל"יש".
4. אוגד התהוות- "נעשה", "נהפך", "נהיה" כשאפשר להשמיטם מהמשפט, כאשר ניתן להחליף לאוגד התהוות אחר וגם לפי ההיגיון.

*בד"כ המילה שאחרי האוגד היא נשוא.

*במשפט שמני אין מושאים ותיאורים חוץ ממקרים מועטים כמו:
1. שם פועל במשפט בכל תפקיד- מה שמתקשר אליו יהיה מושא או תיאור.
2. לעיתים נדירות ישנם תיאורים שמתקשרים רק לנשוא השמני.
נבחין בין תיאור למושא ע"י שאלות. המושא עונה על שאלות הקשורות במילים "מי" ו"מה" (את מי, את מה, במי, במה, וכו´).

*במשפט שמני נמצא את הנשוא ע"י אחד מגלגלי ההצלה:
1. אוגד
2. משפטי "יש", "אין", "היה".

*יש= תמיד נשוא, מה יש/מה אין (כשהאין הוא נשוא) = תמיד נושא.
מה שמתקשר ישירות ל"יש", "אין", "היה" ישמש בתפקיד מושא או תיאור (מתייחסים אליהם כמו לפועל).

*"אין" ו"היה" ישמשו כנשוא כאשר ניתן להחליפם ב"יש", וכאשר אי אפשר להחליפם ב"יש" הם אוגדים.

*לוואי- כאשר אי אפשר לוותר על שם העצם ולהשאירו לבד, תמורה- כאשר אפשר לוותר על שם העצם ולהשאירה לבד (התמורה באה אחרי שם העצם).
אין מנתחים בתוך התמורה.

*תמורה ארוכה- בת יותר ממילה אחת- מופרדת בפסיקים.

המילה "יש" מהווה נשוא.

*פעיל- סביל:
1. פעל<->נפעל
2. פיעל<->פועל
3. הפעיל<->הופעל

*בשחבור מותר לשנות זמנים וגופים, אך השחבור חייב להיות הגיוני.
במשפט הפשוט מותר שיהיה נשוא אחד בלבד.

*בשחבור אסור להוסיף או להשמיט אלמנטים, אלא אם כן מצויין להוסיף או להשמיט אלמנטים.

*בין תיאור מצב לתיאור אופן נבחין ע"י כך שתיאור אופן לעולם לא ישתנה כאשר שם העצם משתנה, ותיאור מצב כן ישתנה כאשר שם העצם משתנה. בנוסף, אם ישנה "ב" של בכל"מ זהו תיאור אופן.

*חשוב להקפיד שהשחבור יהיה בהיר, הגיוני ולא מסורבל.

*אסור להשתמש במילת יחס + שְ.

*לפני שמסמנים נשוא מורחב בדוק האם אפשר להשחיל "כדי" והמשפט יישאר הגיוני. אם המשפט נשאר הגיוני- זהו תיאור תכלית ולא נשוא מורחב.

*כאשר לא קיים נושא מוגדר ואפשר לשנות את המילה הראשונה ב"אסור" אלו הם משפטי "אסור לעשן" (אסור- נשוא, לעשן- נושא). אם קיים נושא מוגדר זהו נשוא מורחב.

*כאשר ישנה התלבטות אם מילה מסויימת המתקשרת לשם וגם לפועל, הקרבה הגיאוגרפית קובעת.

*במשפטי "אסור לעשן" כל מה שמתקשר גם ל-"אסור" וגם ל-"לעשן" יהיה מושא או תיאור.

*שם של ספר או פרט בא במרכאות.

*אוגד שלילה לפעמים יוצא ממקומו הטבעי לראש המשפט לשם הדגשה.

*אוגד שלילה מופיע גם במשפט פועלי.

*מילות קפ"ה (קריאה, פנייה והסגר) אינן חלק מהמשפט, והן מפרדות בפסיק.

*מילות קריאה- מבטאות הפתעה, התרגשו, עצב וכד´.
*מילות פנייה- הגורם שאליו מופנה המשפט הוא הפנייה: מילת גוף, שם או כינוי.
*הסגר- מילה או צירוף מילים שאינן קשורות למשפט, אלא נאמרו ע"י דבר המשפט כבדרך אגב: לדעתי, לשמחתנו הרבה, כמובן וכד´.

*סיכום גלגלי ההצלה:
1. פג"ז (פעולה, גוף, זמן)- פועל מפורש.
2. אוגד.
3. משפטי "יש", "אין", "היה".
4. משפטי "אסור לעשן".
5. חילוק המשפט לשני חלקים הגיוניים. המילה המרכזית בכל אגף תהיה נושא או נשוא.


מקווה שעזרתי