לפני כשנתיים, כששמו של המעצב הירדני ראד חוראני, בן 27, נכלל ברשימת עשרת ההבטחות החדשות לעונת אביב-קיץ 2008 שהתפרסמה באתר
Style.com, הושוותה הופעת הבכורה שלו בשבוע האופנה בפאריס לזו של המעצבים אן דמולמיסטר והלמוט לאנג. בשלוש הקולקציות שהציג בשבועות האופנה שהתקיימו מאז בניו יורק גיבש חוראני סגנון קשוח ומאופק, עם ניחוח חריף של אנדרוגיניות עירונית. גזרותיו, המתאפיינות בצלליות ליניאריות חמורות סבר בצבעוניות אפלה, מעידות כי ההשוואה לאותם מעצבים אינה מופרכת.
בקולקציית סתיו-חורף 2009-2010 שהציג בפברואר בניו יורק המשיך חוראני להשחיז את חזונו האסתטי הקודר. הדוגמנים והדוגמניות ששלח אל המסלו לבשו מכנסיים בגזרה הדוקה במיוחד, בגוונים של שחור או כחול כהה, שחתכים אופקיים נבצעו בחזיתם לכל אורכם. אלו שולבו עם סריגים בגזרות גיאומטריות שכמו נוצרו בטכניקה של קיפולי נייר ורפרפו על גופם של הדוגמנים, ועם וסטים שנראו כשריונים מודרניים רכים, מחופים בטקסטורות גסות. דומה היה כי השימוש הנרחב שלו בעורות בגימורים שונים, מבריקים יותר או פחות, בניטים מלבניים כסופים (שמהם יצר מעין תפרחת עור אורבנית) ואריגי סאטן בוהקים, נועד להדוף את אור היום המסמא שמכה בדוגמניו, אבירי הכרך האפלים.
אם עיצוביו של הלמוט לאנג בשנות ה-90 היו אינטרפרטציה מתוחכמת ללבוש פונקציונלי ורבים ראו בהם מדים אולטימטיוויים לחיים אורבניים, כשמתבוננים במדים החדשים שמעצב כיום חוראני לתושבי מטרופולינים כדוגמת ניו יורק או פאריס, אפשר רק לתהות על מידת הניכור העירוני בראשיתו של האלף הנוכחי.
בכל מקום ובכל זמן
חוראני נולד ב-1982 בעיר מידבא שבמערב ירדן, לאב ירדני ולאם ממוצא סורי. כשמלאו לו 16 עבר עם אביו להתגורר במונטריאול שבקנדה. שם, במקביל ללימודיו בתיכון, עבד בחנות בגדים בעיר, ובתוך זמן קצר החל לשמש גם כצייד כישרונות לסוכנות דוגמניות קנדית. כעבור זמן קצר החל לעבוד כסטייליסט במשרה מלאה. "מלאכת הסטיילינג היא הזדמנות נהדרת ללמוד כיצד להשתמש בבגדים", הוא אומר בראיון בדואר אלקטרוני. "בשביל מי שיש לו שאיפות לעצב אופנה, זו יכולה להיות דרך מצוינת לנתח את האופן שבו מותגי אופנה נבנים או משווקים".
מתוך קולקציית סתיו-חורף 2009-2010 שהוצגה בשבוע אופנת ניו יורק. להדוף את אור היום המסמא
בגיל 22 עבר לפאריס, כשהרעיון להשיק מותג הלבשה עצמאי מתגבש במוחו. כעבור שלוש שנים הציג את קולקציית הביכורים שלו במסגרת שבוע האופנה שנערך בעיר במארס 2007. זו התקבלה באהדה, עוררה סקרנות, ואף זיכתה אותו בהזמנה להציג את הקולקציה השנייה שלו בשבוע האופנה בניו יורק. חוראני לא היסס לרגע ונענה בחיוב. "נסיבות חיי הביאו אותי לנדוד בין מקומות מגיל צעיר מאוד, והרגשתי צורך להמשיך לעשות כן, מאחר וחוויה זו אפשרה לי לבחון דברים בפרספקטיווה רחבה יותר, ללא מגבלות", הוא אומר. "אני שואף להעביר את התפישה הזו לתוך הקו שלי, ולעצב בגדים שאפשר יהיה ללבוש בכל מקום ובכל זמן".
חוראני אינו נוהג לעצב על פי רעיונות או נושאים מוגדרים שמשתנים מדי עונה. תחת זאת, הוא מעדיף לפתח את החזון האסתטי שלו וליצור המשכיות מקולקציה אחת לשנייה. "אני מעצב מתוך נקודת מבט בתולית, ומנסה להתחמק מהקודים הקלאסיים של אופנה שאחראים לעיצוב התפישה שלנו ביחס ללבוש נשי וגברי", הוא אומר. "העיצובים שלי הם על-זמניים ומשוחררים מכל הבחנה מגדרית." ההמשכיות שהוא מדבר עליה היא ככל הנראה אותה צללית ארוכה, ישרה, חדה, שחורה וחלקלקה. חוראני משכלל ומקציע אותה מדי עונה על ידי שילובן של צורות גיאומטריות, בחומרים נוזליים או גמישים דוגמת קשמיר, עור או משי, שהתזוזה של מי שלובש אותן מעורר אותן לתחייה. "בצלליות שאני יוצר קיים ללא ספק ממד של נינוחות שנשאלת מעולם הרוק", הוא מתוודה. "אולם אני חש שההשוואה ביני לבין לאנג, אף שמדובר במחמאה אדירה, אינה מדויקת". על אף האסתטיקה האנדרוגינית, הצבעוניות המונוכרומטית והמבנה המחויט בקפדנות, הוא אינו מחשיב עצמו כלל למינימליסט. "מה שנראה כמו מינימליזם הוא למעשה מורכב מאוד ועשיר בפרטים", הוא מסביר. "אני לוקח את הרעיון של טוהר, אבל נהנה לקשט אותו. אני אוהב לבנות שכבות מעודנות שמתייחסות אל הבגדים כאל פיסול".
היופי שבחוסר השלמות
זוהי אינו ההנחה היחידה שחוראני נהנה להדוף בהקשר של עבודתו. באופן דומה, למשל, זה בלתי נמנע להשוות את עבודתו לזו של ריק אוונס או גארת פיו, אולם לחוראני יש הסברים מנומקים שטוענים אחרת. על הדקדנטיות שמטפח אוונס, שמשחית ביד מיומנת וקלה בדים יקרים כמו קשמיר ועור, הוא פוסק: "אני לא גותי! אוונס שולט במרחב הזה". ואילו על פיו, שעמו הוא חולק חזון אפוקליפטי דומה בניכור המורבידי שלו, הוא אומר שהוא עצמו אינו עסוק כלל במדע בדיוני או בעתידנות. עבור הצופה הממוצע שאינו מצוי בפרטים ואינו עוקב באדיקות אחר הקולקציות שמציגים מעצבים אלו, יהיה זה בוודאי קשה לעמוד על טיבם של הניואנסים שהוא מציין.
אשר למבנהו של הגוף הנשי, הקימורים הנשיים מעוררים אצלו עניין מועט מאוד, אם לשפוט לפי הקולקציות המעורבות שהציג. "הבגדים שלי הם א-מיניים", הוא אומר. "גברים או נשים יכולים ללבוש אותם באותה מידה. הבחנות מגדריות אינן רלוונטיות בשבילי. אני נמשך לרעיון של טוהר, ובבחירה של קווים נקיים וחמורים אני שואף לטשטש גבולות מגדריים; ליצור חזות פשוטה למראית עין, אבל מלוטשת ומעודנת בפרטים הקטנים".
בדגמים שהוא מעצב, הוא אומר, הוא שואף להעניק ללובש נוכחות בולטת, מבלי לגרום לו להיראות עשוי יתר על המידה. ומקהל לקוחותיו הוא מצפה להבין כי בבגדים עצמם כמוסה חושניות אינהרנטית שאינה נסמכת על מבנהו של גוף האדם. לכן אולי בגדיו כמעט אף פעם לא חושפים את הגוף, פרט אולי להבלחות רגעיות של עור מתוך חרכים צרים.
מתוך הקו המשני "Rad by Rad Hourani". צלליות נוקשות, בדים קלילים
בשבוע שעבר השיק חוראני בניו יורק קו משני וזול יותר שנקרא "Rad by Rad Hourani", שבו יצר 15 מערכות לבוש חדשות, שמהוות המשך ישיר לעבודתו בקו המרכזי. בקולקציה החדשה שעיצב הוא שמר על הצלליות הקשוחות המזוהות עמו, אך החליף את החומרים העשירים בבדים קלילים כמו כותנה מצופה, שיפון, ג'רזי ומשי מעורב בלייקרה, ששיוו לבגדים מימד חדש של נינוחות. בדומה לעבודתו בקו המרכזי, כל פריטי הקולקציה החדשה הם פרקטיים מאוד, ומיועדים לנשים וגברים כאחד. אפשר למצוא בה מכנסי ג'ינס מעוטרים ברוכסנים אופקיים בברכיים, ז'קטים רפויים בגזרה א-סימטרית ישרה (קצת כמו ז'קט אופנוענים, אך ללא האביזרים או הנוקשות של האריג), גזרות מרובעות, והמון חלקים עליונים במראה שכבות שנלבשים מעל מכנסיים צרים והדוקים.
גם המלתחה החדשה שהציג חוראני קרובה ורחוקה מהגוף באותה עת, וכמו תמיד כשהוא יוצר גזרות א-סימטריות, הפרופורציות נוצרות מאוזנות. אולי זה משום שהוא פשוט מאמין ביופי שמצוי בחוסר השלמות האנושי. "יופי אפשר לאתר כמעט בכל מקום, אך שלמות אינה מתקיימת לעולם", הוא אומר. "אופנה מטבעה יכולה לגרום לתחושה כוזבת ששלמות נמצאת בהישג יד, לכן איני מופתע לגלות בכל פעם מחדש כמה היא מלאה בשיגיונות ובאשליות".
[כתבה]תפרחת עור אורבנית
ציטוט ההודעה
