מלחמת העולם הראשונה.
מלחמת העולם הראשונה, שהתרחשה בין השנים 1914 - 1918 , אף שהשם "מלחמת העולם הראשונה" נטבע כבר בשנת 1920 על ידי סגן אלוף צ'ארלס רפינגטון בספרו "The first world war, 1914-1918”. הייתה המלחמה הגדולה ביותר עד התקופה ההיא בעולם. השתתפו בה מדינות המקיפות יותר מחצי מכדור הארץ. במלחמה זו נהרגו למעלה מ-18.5 מיליון בני אדם, כמחציתם אזרחים.
המלחמה התקיימה בחמש זירות עיקריות, שמהן שתיים, המערבית והמזרחית, היו החשובות ביותר:
• הזירה המערבית: בלגיה ומערב צרפת
• הזירה המזרחית: מזרח אירופה, גבול האימפריה הרוסית
• זירת הבלקן
• זירת המזרח התיכון: נפרשה על-פני שטחי האימפריה העות'מאנית
• הזירה האיטלקית: אזור צפון איטליה
כמו כן התקיימה לחימה בזירה הימית ובמספר זירות משניות, כגון דרום מזרח אסיה, הים הצפוני, אפריקה ועוד.
הצדדים הלוחמים
הצדדים הלוחמים התארגנו בשני גושים. הגוש האחד כונה מעצמות המרכז וכלל את המדינות:
• הקיסרות הגרמנית
• הקיסרות האוסטרו-הונגרית
• האימפריה העות'מאנית
• בולגריה
הגוש השני נקרא מדינות ההסכמה, וכלל בשלבים שונים 24 מדינות. המעצמות העיקריות מביניהן היו:
• האימפריה הבריטית, יחד עם מושבותיה והדומיניונים (ובכלל זה אוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה ודרום אפריקה)
• צרפת ומושבותיה
• האימפריה הרוסית (פרשה מהמלחמה לאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1917)
• איטליה (הצטרפה ב-1915)
• ארצות הברית (שהצטרפה ב-1917)
מדינות אירופאיות קטנות יותר שנשאו בנטל הלחימה לצד מדינות ההסכמה, וחלקן נכבשו במהלך המלחמה, היו בלגיה והמדינות הבלקניות סרביה, מונטנגרו, רומניה (מ-1916 עד 1918), ויוון (מ-1917). השתתפותה של פורטוגל, מהתשיעי למרס 1916, התבטאה תחילה בעיקר בזירה הימית ובמושבות, ובהמשך גם בחיל משלוח לחזית המערבית. מלבדן, נכללו במדינות ההסכמה עוד מדינות מרחבי העולם, ששלחו כוחות משלוח וסיוע, או הסתפקו בהכרזת מלחמה על מעצמות המרכז ללא נקיטת צעדים צבאיים. כמעט כולן הצטרפו בשלבים הסופיים של המלחמה.
הגורמים למלחמת העולם הראשונה
הגורם המיידי שהביא לפרוץ המלחמה הוא רצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי. הרצח אירע ב-28 ביוני 1914 בסרייבו, בירת בוסניה, שהייתה בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית. תושבי סרייבו היו סלאבים ושאפו להתאחד עם המדינה השכנה סרביה. ממשלת אוסטריה דרשה בעקבות הרצח מסרביה כמה דרישות שאחת מהן הייתה שחוקרי הרצח יהיו חוקרים אוסטרים. סרביה הסכימה לכל דרישות אוסטריה אך סירבה לדרישה לנוכחות אוסטרית בחקירה משום שהדבר יהווה פגיעה בריבונותה, בתגובה הכריזה הממלכה האוסטרו-הונגרית מלחמה על סרביה ופלשה אליה. רוסיה, שהייתה בעלת בריתה של סרביה, הכריזה מלחמה על אוסטריה והחלה בגיוס צבא. מערכת הבריתות באירופה הופעלה. הרוצח היה גברילו פרינציפ, סטודנט סרבי מבוסניה. על-אף שההתנקשות הובילה לפרוץ המלחמה, הייתה זו רק העילה המיידית. המלחמה פרצה בעקבות סכסוכים פנימיים באירופה, ששורשיהם נעוצים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
המלחמה בין צרפת לפרוסיה בשנים 1870 - 1871 הביאה עמה לא רק את ביסוסה של הקיסרות הגרמנית, אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה, בעקבות הסיפוח הגרמני של אלזס-לורן. תחת הדרכתו הפוליטית של הקאנצלר הראשון שלה, אוטו פון ביסמרק, חיזקה גרמניה את מעמדה באירופה באמצעות ברית עם אוסטרו-הונגריה והבנה דיפלומטית עם רוסיה.
כניסתו של הקייזר וילהלם השני לתפקיד בשנת 1888, הביאה לכס המלכות הגרמני שליט צעיר, הנחוש בדעתו לכוון את המדיניות בעצמו, חרף שיפוטו הדיפלומטי הפזיז. בשל תוצאות הבחירות ב-1890, בהן מפלגות המרכז והשמאל הגיעו להישגים מרשימים, וגם, חלקית, בשל חוסר חיבתו לקנצלר, שהדריך את סבו במשך רוב הקריירה שלו, הביא וילהלם להתפטרותו של ביסמרק.
חלק ניכר מהישגיו של ביסמרק ירד לטמיון בשנים שבאו לאחר מכן, כיוון שווילהלם לא הצליח לחדש את ההסכם עם רוסיה, ועל ידי כך העניק לרפובליקה הצרפתית הזדמנות להשלים (1891-1894) ברית מלאה עם האימפריה הרוסית. גרוע מכך, וילהלם לקח על עצמו את יצירתו של צי ימי המסוגל לאיים על שליטתה הימית בת המאה של האימפריה הבריטית, ובכך עודד את ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) האנגלו-צרפתית ב1904 והרחבתה ב-1907 כך שתכלול גם את רוסיה.
היריבות בין הכוחות החריפה מ-1880 במאבק הקולוניאלי על אפריקה, שהביא חלקים נרחבים מאפריקה ואסיה תחת שלטון אירופי במשך רבע המאה הבאה. אפילו ביסמרק, שהיה בעבר הססן לגבי מדיניות אימפריאליסטית, הפך לחסיד רעיון האימפריה שמעבר לים. כך גבר המתח בין אנגליה לגרמניה, כאשר ה"רכישות" הגרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט איימו לפגוע באינטרסים אסטרטגיים ומסחריים של הממלכה המאוחדת. תמיכתו של וילהלם בשחרור מרוקו מצרפת, בת הברית האסטרטגית החדשה של הממלכה המאוחדת, עוררה את משבר טנג'יר (1911), ונוכחות כוחות גרמנים ימיים במרוקו העמידה במבחן את הקואליציה הבריטית-צרפתית.
מרכיב מרכזי בחבית אבק השריפה הדיפלומטית, שהלכה ונוצרה, היה עלייתן של שאיפות לאומניות חזקות במדינות הבלקן, שקיוו לתמיכה מגרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה. עלייתם של חוגים אנטי-אוסטריים בסרביה בעקבות ההפיכה (1903) תרמה אף היא למשבר נוסף ב-1908 בנושא הסיפוח האוסטרי החד-צדדי של בוסניה-הרצגובינה. לכך תרם גם הלחץ הגרמני על רוסיה (שהייתה חלשה הן בשל תבוסתה במלחמת רוסיה-יפן (1904 - 1905) והן בשל אי-סדר מהפכני בתוכה פנימה) שגרם לה לוותר באורח משפיל בנושא זה.
התאוששותה המהירה של רוסיה לאחר 1909 עוררה בלב השלטונות הגרמנים תמיכה במלחמת מנע, על-מנת לשבור את ה"כיתור" כביכול של ההסכמה הלבבית, לפני שהחימוש-מחדש של רוסיה יוכל להטות את כף המאזניים כנגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה. כבר ב-1913 תכננו צרפת וגרמניה להרחיב את שירות החובה הצבאי, בעוד שהממלכה המאוחדת נכנסה להסכמות ימיות עם צרפת במהלך השנה הקודמת.
באשר לטורקיה, כבר מסוף המאה ה-19 היה ברור לכל שימיה של האימפריה העות'מאנית ספורים (ובמיוחד לאחר הדחת הסולטן ועליית הטורקים הצעירים ב-1908), אך מרבית המעצמות העדיפו לשמור על שלמותה כדי לשמור על היציבות במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובבלקן. לא כך רוסיה, שנלחמה בטורקיה פעמים רבות וביקשה לעצמה שליטה בשטחים לחופי הים השחור ובמיצרי הבוספורוס והדרדנלים, שיאפשרו לה גישה לים התיכון, וכריתת ברית ההגנה בין טורקיה לגרמניה הפכה את הטורקים לאויביהם גם של הבריטים והצרפתים.
פרוץ המלחמה
דאגות האוסטרים באשר לביטחון אזורי גדלו כאשר שטחי האימפריה, הגובלים בסרביה, כמעט שהוכפלו, כתוצאה ממלחמות הבלקן (1912-1913). רבים בהנהגה האוסטרית, ביניהם הקיסר פרנץ יוזף וקונרד פון הצנדורף, היו מודאגים לנוכח התסיסה הלאומנית הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. בעודם רדופים על ידי זיכרונות אודות המערכות רבות ההשראה של הפיימונטים כנגד הפרובינציות האיטלקיות והאוסטריות ב-1859, הם חששו גם פן תתמוך רוסיה בסרביה, אם זו תספח שטחים סלאבים מאוסטריה (כשם שצרפת גיבתה את פיימונטה במערכה, שהגיעה לשיאה בקרב סולפרינו). תחושתם הייתה כי מוטב להרוס את סרביה לפני שזו תקבל את ההזדמנות לפתוח מערכה מסוג זה.
כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהא הפתרון המושלם לבעיות הפנימיות של האימפריה. רבים מהם היו מתוסכלים מכוחה של הממשלה ההונגרית באימפריה. ב-1914 היה לממשלה האוסטרו-הונגרית מבנה כפול. לאוסטריה ולהונגריה היו למעשה ממשלות נפרדות תחת מלך אחד. הממשלה האוסטרית החזיקה בשליטה על מדיניות החוץ, אך עדיין הייתה תלויה בהונגרים לשם הסכמה על התקציב. ולעתים קרובות הממשלה ההונגרית, תחת אישטוואן טיסה (István Tisza), סירבה לבקשות תקציב אוסטריות להגברת ההוצאות הצבאיות. בתקווה לסיים את הסטאטיות הפוליטית שיצר הדבר, קיוו רבים ליצירת פדרציה, או לכל הפחות מלוכה משולשת. הגברת מספר הסלאבים באימפריה נדמתה כפתרון לכך.
ההתנקשות בפרנץ פרדיננד ביוני 1914 הביאה עמה את ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים לבוא חשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה. האוסטרו-הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי "היד השחורה" - ארגון טרור סרבי, עם קשרים במעגל מקבלי ההחלטות הסרבי.
עם גרמניה המגבה אותה, שלחה אוסטרו-הונגריה, בהשפעתו של שר החוץ לאופולד פון ברכטולד, לסרביה (23 ביולי 1914) אולטימטום בן 10 נקודות, שלמעשה לא ניתן היה למלא את דרישותיו. הסרבים התבקשו להסכים לאולטימטום תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה (25 ביולי) וב-28 ביולי הכריזה עליה מלחמה, באמצעות מברק שנשלח לממשלה הסרבית. הכרזת מלחמה זו נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה.
.
הממשלה הרוסית, שתמכה (1909) בעצמאות סרבית בתמורה לתמיכה של הסרבים בסיפוח בוסניה, הניעה את עתודות צבאה ב-30 ביולי, בעקבות קריסה הרת גורל של תקשורת הטלגרף בין וילהלם והצאר ניקולאי השני, שהיה נתון ללחץ אנשי המטה הצבאי להתכונן למלחמה. ב-31 ביולי תבעה גרמניה שרוסיה תרחיק את כוחותיה, אך הממשלה הרוסית הגיבה בשלילה, מפני ששחרור אנשי המילואים היה הופך את הגיוס מחדש בזמן קצר לבלתי אפשרי. גרמניה הכריזה מלחמה כנגד רוסיה ב-1 באוגוסט, ויומיים לאחר מכן גם כנגד בת בריתה של רוסיה, צרפת.
התפרצות הקונפליקט מתוארת לעתים קרובות כתוצאת הבריתות, שהוקמו בעשורים הקודמים - גרמניה-אוסטריה-איטליה כנגד צרפת ורוסיה, כאשר הממלכה המאוחדת וסרביה תומכות בהן. למעשה, אף אחת מהבריתות לא הופעלה בתחילת ההתפרצות, על אף שגיוס העתודות הרוסי והכרזת המלחמה הגרמנית על צרפת הונעו מפחד שבריתות אלו יופעלו.
הכרזת המלחמה של הממלכה המאוחדת על גרמניה (4 באוגוסט) נבעה לא מהבנותיה עם צרפת ורוסיה (טכנית, הממלכה המאוחדת לא הייתה בברית עם אף אחת ממדינות אלה) אלא כתוצאה מהפלישה הגרמנית לבלגיה, שעל עצמאותה הבטיחה הממלכה המאוחדת לשמור בברית לונדון של 1839, ושעמדה בדרך הגרמנים לפלישה לצרפת.
הקרבות הראשונים - החזית המערבית
תוכנית גרמניה (תוכנית שליפן) להתמודדות מול הברית הצרפתית-רוסית כללה הנחתת מכה מוחצת על הצרפתים ואז פנייה כדי להתמודד עם צבאם האיטי יחסית של הרוסים. במקום להתמודד עם צרפת פנים אל פנים, נתפס כנבון יותר לתקוף אותה מהצפון. כדי לעשות זאת, היה על הצבא הגרמני לעבור דרך בלגיה. גרמניה ביקשה מעבר חופשי דרך הטריטוריה הבלגית, בהבטחה שבלגיה תהפוך לבת בריתה של גרמניה אם תסכים למעבר זה. בלגיה סירבה, וב-2 באוגוסט החלה גרמניה בפלישה לצרפת דרך בלגיה ולוקסמבורג. הגרמנים נתקלו בהתנגדות עזה ליד המבצרים של העיר הבלגית לייז'. בינתיים שלחה הממלכה המאוחדת צבא לצרפת, ואף הוא התקדם לתוך בלגיה.
העיכובים שנוצרו בשל ההתנגדות הבלגית, הכוחות הבריטים והצרפתים והתזוזה המהירה להפליא של הרוסים, שיבשו את התוכניות הגרמניות. רוסיה תקפה במזרח פרוסיה, והעסיקה כוחות גרמנים שיועדו לחזית המערבית. גרמניה הביסה את רוסיה בסדרת קרבות שנקראו בשם הקיבוצי קרב טננברג (השני), אך הסחה זו אפשרה לכוחות צרפתים ובריטים לעצור לבסוף את ההתקדמות הגרמנית לכיוון פריז בקרב הראשון על המארן שנערך בספטמבר 1914 מצפון-מזרח לפריז. מעצמות המרכז (הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית) נאלצו להילחם בשתי חזיתות.
ב-20 באוגוסט כבשו כוחות גרמנים את בריסל, וב-9 באוקטובר הסתיים המצור על אנטוורפן, ואנטוורפן נפלה בידי הגרמנים - בלגיה נכבשה כמעט כולה.
הכיבוש הראשון של אדמת האויב שלו זכו מדינות ההסכמה לא היה באירופה כי אם באפריקה: כוחות דרום אפריקה תקפו וכבשו את המושבה הגרמנית שבדרומה של אפריקה (כיום נמיביה).
שלבים ראשונים: מרומנטיקה לחפירות
תפיסת המלחמה ב-1914 הייתה כמעט רומנטית, והכרזתה נענתה בהתלהבות רבה על ידי רבים. ההשקפה הרווחת הייתה שזו תהיה מלחמה קצרה של תמרונים וכמה פעולות זריזות ("ללמד את האויב לקח") והיא תסתיים בכניסה מהירה לעיר הבירה (לבירת האויב, כמובן), שיבה הביתה במצעד ניצחון ו"חזרה לחיים הרגילים". היו כמה פסימיסטים (כלורד קיצ'נר) שחזו כי המלחמה תימשך זמן רב, אך "כולם ידעו" ש"המלחמה תיגמר עד חג המולד". השקפות רומנטיות אלה התבטאו בין היתר בהפסקת אש ספונטנית בחג המולד של 1914.
תחילת מלחמת החפירות
לאחר הצלחתם הראשונה במארן שבצרפת, כוחות ההסכמה וכוחות גרמנים החלו בסדרת תמרוני איגוף על מנת לנסות להכריח את הצד השני לסגת, במה שנקרא "המירוץ לים". צרפת והממלכה המאוחדת מצאו עצמן עד מהרה מול עמדות גרמניות מחופרות מלוריין ועד לחוף הפלמי בבלגיה. הצדדים התבצרו בעמדותיהם, כשהצרפתים והבריטים מחפשים אחר עמדה התקפית בזמן שהגרמנים ניסו להגן על השטחים אותם כבשו. תוצאה אחת של עובדה זו הייתה שהחפירות הגרמניות היו בנויות טוב יותר מהחפירות הצרפתיות-אנגליות, שנועדו להיות "זמניות" בלבד, כדי להגן על הצבא לפני שהוא יפרוץ את הגנות הגרמנים.
החזית התייצבה בקשת גדולה בשטח צרפת, מחוף הים בצפון צרפת ועד לגבול שווייץ. אף צד לא הצליח לשגר מכה מכריעה במשך ארבע השנים הבאות, אף על פי שפעולות גרמניות בקרב ורדן (1916) וכישלון "מדינות ההסכמה" באביב שלאחר מכן הביאו את הצבא הצרפתי לסף התמוטטות, כשעריקות המוניות ערערו את הקווים הראשונים.
כ-800,000 חיילים מבלגיה והאימפריה הבריטית היו בחזית המערבית בכל זמן נתון, 1,000 גדודים, שכל אחד מהם מחזיק חלק מהקו בין בלגיה לארן למשך חודש במערכת בת ארבעה שלבים, אלא אם התקפה התקרבה. החזית הכילה מעל 6,000 מיילים של חפירות. כל גדוד החזיק באזורו למשך כשבוע, לפני שחזר לאחור כדי לתמוך בקווים ולאחר מכן בקווי עתודה לפני שבוע של מחוץ לקווים, לרוב באזור אמיין.
החזית המזרחית ורוסיה
בזמן שהחזית המערבית הגיעה למבוי סתום בחפירות, המשיכה המלחמה במזרח להיות מלחמת תנועה של כוחות צבא גדולים.
ניצחונות גרמניים במזרח
תוכניותיהם הראשונות של הרוסים כללו פלישה בו זמנית לגליציה האוסטרית ולמזרח פרוסיה הגרמנית. אף על פי שבתחילה התקדמות הרוסים לגליציה הוכתרה בהצלחה, הם אולצו לסגת בשל ניצחונותיהם של הגנרלים הגרמנים הינדנבורג ולודנדורף בטננברג ובאגמים המזוריים, שבו הושמד רובו של הצבא הפולש, באוגוסט וספטמבר 1914. הארגון הכלכלי והצבאי הלוקה בחסר של הרוסים הוכיח עצמו עד מהרה כבלתי שווה לעוצמתם המשולבת של הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. באביב 1915 הרוסים אולצו לסגת בגליציה, ובמאי השיגו "מעצמות המרכז" פריצת דרך ראויה לציון בשוליים הדרומיים של פולין, כשהם לכדו את ורשה ב-5 באוגוסט, ואילצו את הרוסים לסגת מפולין כולה.
בעיות פנים ברוסיה
אי-שביעות רצון מהתמודדותה של הממשלה הרוסית במלחמה גדלה חרף ההצלחה בהתקפת ברוסילוב (יוני 1916) בגליציה המזרחית כנגד האוסטרים. הצלחה זו עורערה על ידי סירובם של גנרלים רוסים אחרים לשלוח את כוחותיהם לתמוך במפקד הגִזרה המנצח. למזלן הזמני של "מדינות ההסכמה" נכנסה רומניה למלחמה ב-27 באוגוסט: כוחות גרמניים באו לעזרת היחידות האוסטריות הערוכות לקרב בטרנסילבניה, ובוקרשט נפלה לידי "מעצמות המרכז" ב-6 בדצמבר. בינתיים גדלה התסיסה הפנימית ברוסיה, כשהצאר היה בחזית ובלתי נגיש, ובעוד שלטונה הכושל של הקיסרית אלכסנדרה הוביל למחאות בכל המגזרים הפוליטיים ברוסיה. רצח רספוטין, חביבה של אלכסנדרה, על ידי אצילים שמרנים בסוף 1916, היה תוצאה של אי-שקט פנימי זה.
מהפכת אוקטובר
במרץ 1917 הגיעו לשיאן ההפגנות בפטרוגרד בהתפטרותו של הצאר ניקולאי השני ומינוי של מפלגת מרכז חלשה לממשלה הזמנית, שחלקה את כוחה עם הסוציאליסטים של פטרוגרד הסובייטית. חלוקת כוח זו הובילה לבלבול ולכאוס, בחזית כמו בבית, ובהדרגה נעשה הצבא מסוגל פחות להתנגד לגרמניה. בינתיים, המלחמה והממשלה נעשו פחות ופחות פופולריות, ואי שביעות הרצון מהן שימשה יפה את המפלגה הבולשביקית, שהונהגה על ידי ולדימיר איליץ' לנין, וחיזקה אותה.
ניצחון הבולשביקים בנובמבר לווה בדצמבר שאחריו בשביתת נשק ובשיחות עם גרמניה. בתחילה סירבו הבולשביקים להסכים לתנאים הגרמניים הקשים, אולם משחידשה גרמניה את המלחמה וצעדה ללא חת לאורך אוקראינה הסכימה הממשלה החדשה לחוזה ברסט-ליטובסק, ב-3 במרץ 1918, שהוציא את רוסיה מחוץ למלחמה, ואילץ אותה למסור למעצמות המרכז שטחים נרחבים, כולל פינלנד, הפרובינציות הבלטיות, פולין ואוקראינה.
חזיתות דרומיות
החזית המזרח-תיכונית
החזית הים תיכונית, שכונתה גם החזית הדרומית, הייתה בין מדינות ההסכמה: האימפריה הבריטית והאימפריה הרוסית לבין מעצמות המרכז: האימפריה העות'מאנית (טורקיה) ומשלחת צבאית מגרמניה. לצד מדינות ההסכמה פעלו כוחות ערבים במסגרת המרד הערבי בלחימה בחצי האי סיני ובארץ ישראל. ולאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה גם הרפובליקה הארמנית הצטרפה למערכה. הלחימה בחזית הים תיכונית החלה ב-2 באוקטובר 1914, פעולות האיבה הסתיימו ב-30 באוקטובר 1918 ותוצאות המלחמה נקבעו בהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920. הלחימה בחזית הדרום הייתה בשטחים נרחבים יותר מבין אלה שבשאר החזיתות וכללו את האזורים הבאים: חצי האי סיני וארץ ישראל, אזור מסופוטמיה, אזור הקווקז ואזור גליפולי במצרי הדרדנלים.
האימפריה העות'מאנית שהצטרפה למעצמות המרכז איימה על הקווקז הרוסי, על הקשר הבריטי עם הודו - "היהלום שבכתר" והמזרח דרך תעלת סואץ ועל שדות הנפט של מוסול שבעיראק (מאגרי הנפט באיראן ובסעודיה התגלו רק לאחר מכן).
ארץ ישראל וחצי האי סיני: 1915 - 1918
המערכה על ארץ ישראל וחצי האי סיני החלה, למעשה, כקרב על השליטה בתעלת סואץ. במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה הודו "היהלום שבכתר" באימפריה הבריטית. האימפריה העות'מאנית רצתה לפגוע בממלכה המאוחדת על ידי חסימת הדרך להודו שעברה בתעלת סואץ. היה בכך גם כדי לפגוע באספקת הנפט מעיראק. עד 1917 מנע חיל המשלוח המצרי מן הטורקים את השגת מטרותיהם בגזרת התעלה - השיט בתעלת סואץ נמשך כסדרו. משנוכחו הבריטים באוזלת ידם של הטורקים הרחיבו את שאיפותיהם עד כדי כבוש כל מקורות הנפט הערביים בחצי האי ערב, תוך שזכו לתמיכתם של מנהיגי השבטים הערביים באזור בתוכנית חלוקת אדמות מוסכמת בין צרפת ובריטניה. בתמורה, הבטיחו הבריטים למנהיגי השבטים הערביים המקומיים, לשקול באופן חיובי את שאיפותיהם הלאומיות. החל מינואר 1917 עברו הבריטים ממגננה להתקפה, חצו את התעלה, והחל המהלך לדחיקת הטורקים מחצי האי סיני וארץ ישראל, ובהצלחה יתרה ממועד מינויו של הגנרל אלנבי למפקד חיל המשלוח המצרי, ב-28 ביוני 1917. עד חג החנוכה באותו שנה היה חיל המשלוח בשערי ירושלים, וחודשים ספורים לאחר מכן, כבר עמדו על גבול סוריה-ולבנון, שנותרו בידי הצרפתים לפי סיכום מראש.
המערכה הייתה חשובה גם לעם היהודי. בעקבותיה פורסמה הצהרת בלפור וחבר הלאומים נתן לממלכה המאוחדת את המנדט להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות.
המעורבות האיטלקית
איטליה הייתה מאז 1882 בעלת ברית לקיסרות הגרמנית ולאימפריה האוסטרו-הונגרית, אך היא שאפה לספח שטחים אוסטרים בדרום טירול, איסטריה ודלמטיה, והגיעה להבנה סודית עם צרפת, שאיינה למעשה את התחייבויותיה לבעלות בריתה. בתחילת המלחמה נותרה איטליה מחוץ למערכה ובמאי 1915 הצטרפה למדינות ההסכמה והכריזה מלחמה על אוסטריה.
עד סתיו 1917 היה עיקר הכוח האוסטרו-הונגרי מופנה לחזית המזרח, ולאיטלקים היה יתרון מספרי בחזית צפון איטליה. למרות זאת, כל התקפותיהם על מערכי ההגנה האוסטרים נכשלו והחזית נותרה סטטית, עקב תנאי השטח ההרריים והאמצעים הטכנולוגיים של התקופה, שהקשו על קרב התקפה. עם השיפור במצבן של מעצמות המרכז בחזית המזרחית השתנה המצב. האוסטרים החלו לפעול בכוחות מתוגברים ובסיוע גרמני, והנחילו לאיטלקים מפלות. בקרב קפורטו באוקטובר 1917 זכו האוסטרים והגרמנים לניצחון גדול, שכתוצאה ממנו נסוגו האיטלקים כ-100 ק"מ, אך הצליחו להתארגן מחדש ולבלום מתקפות נוספות בהמשך 1918. בסתיו 1918 התהפכה שוב הכף ואיטליה, בסיוע מעצמות ההסכמה, נחלה ניצחון מכריע, בהנהגת הרמטכ"ל ארמנדו דיאז, בקרב ויטוריו ונטו, באוקטובר 1918. זמן קצר לאחר הקרב יצאה אוסטריה-הונגריה מהמערכה.
חזית הבלקן
הסרבים הצליחו לבלום שלוש פלישות אוסטריות באוגוסט-דצמבר 1914, אם כי סבלו אבידות רבות ואיבדו שליש משטחם. באוקטובר 1915 נכנסה בולגריה למערכה לצד מעצמות המרכז, בתקווה לרווחים טריטוריאליים. סרביה המותקפת מכל עבריה נכבשה, אך הצבא הסרבי נסוג בצורה מסודרת והתארגן באזור מקדוניה שבצפון-מזרח יוון, שעליו השתלט כוח צרפתי-איטלקי-בריטי. באזור מקדוניה התבסס קו חזית בין הצבא הסרבי, כוחות המשלוח של מדינות ההסכמה, ומתנדבים יוונים, לבין הצבא הבולגרי וכוחות סיוע גרמנים ואוסטרו-הונגרים. חזית זו, המכונה גם חזית סלוניקי, הייתה סטטית לאורך רוב המלחמה, עם הישגים מוגבלים למדינות ההסכמה.
יוון הייתה מפולגת בין תומכי המלך קונסטנטין הראשון שרחש אהדה למעצמות המרכז ודגל רשמית בנייטרליות, לבין חסידי ראש הממשלה וניזלוס שתמכו בהצטרפות למדינות ההסכמה. תומכי וניזלוס הצטרפו בפועל ללחימה בחזית המקדונית, וב-1917 גבר כוחם ויוון הצטרפה רשמית למלחמה לצד מדינות ההסכמה. יחד עם הצבא היווני במלוא היקפו ותגבורות נוספות התארגנו מדינות ההסכמה ב-1918 למערכה התקפית בחזית המקדונית, שהביאה לשחרור סרביה ולכניעת הבולגרים בספטמבר 1918.
רומניה הצטרפה למדינות ההסכמה באוגוסט 1916, במטרה לספח לשטחה את טרנסילבניה. בחודשים שלאחר מכן ספגה מפלות קשות ואיבדה חלק ניכר מאדמתה. ב-1917 הצליחו הרומנים, בסיוע רוסיה וצרפת, לבלום את המשך התקדמות הגרמנים בשטחם, אך לאחר כניעת רוסיה אבדה תקוותה של רומניה להתמודד מול צבאות עדיפים בכוחם ובמספרם, והיא נכנעה במאי 1918.
הזירה הימית
הציים העיקריים שפעלו בזירה הימית היו של הממלכה המאוחדת ושל גרמניה. כל אחת משתי מעצמות אלה ניסתה, בשלב כלשהו של המלחמה, להגיע להכרעת המלחמה בכללותה באמצעות הטלת מצור ימי על יריבתה, מצור שימנע כל אספקה למדינה הנצורה. חרף זאת, התנגשויות בין הציים היו מעטות.
ב-8 בדצמבר 1914 התנהל קרב איי פוקלנד, שבו טיבע הצי הבריטי את השייטת של האדמירל שפיי. הצי הבריטי הטיל מצור ימי על "מעצמות המרכז", ואבטח הובלת גייסות ואספקה לממלכה המאוחדת. ניסיון גרמני לפרוץ את המצור הביא להתנגשות בולטת אחת בין הציים - קרב יוטלנד (1916). בקרב הזה הצליחו הגרמנים להטביע 14 ספינות אנגליות במחיר 11 ספינות גרמניות, אך המטרה - פריצת המצור הימי על גרמניה לא הושגה. היו אי אלו התנגשויות באוקיינוס האטלנטי בין כמה סיירות, אך זה היה נדיר.
במלחמה זו הופיעה לראשונה הצוללת כנשק מבצעי, שיכול להכריע את גורל המערכה. מבחינת הממלכה המאוחדת היווה השימוש הגרמני בצוללות (נקראו אז U-boat מהמילה הגרמנית "Unterseeboote") התפתחות דרמטית ביותר. הצוללות שהופעלו תחילה נגד ספינות מלחמה, הופעלו, החל מפברואר 1915, כנגד אוניות סוחר של "מדינות ההסכמה". עד סוף 1915 טובעו כ-260 אוניות סוחר. הטבעתה של אוניית הנוסעים לוזיטניה, ב-7 במאי 1915, שבה נספו 1,201 מנוסעי האונייה (מהם 123 אמריקאים), עוררה זעם בארצות הברית, ובעקבותיו הבטיחה גרמניה להגביל את פעולת צוללותיה, כך שהן יעלו על פני הים לפני שהן תוקפות, כדי למנוע תקיפה מוטעית של אוניית נוסעים.
בסוף שנת 1916 חיפשה גרמניה דרך להיחלץ מהקיפאון שיצרה מלחמת החפירות בחזית המערבית. הפתרון נמצא בדמות לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, לוחמה שבה יוטבעו כל ספינות הסוחר שיימצאו בים. הגרמנים האמינו כי הפעלת הצוללות תמנע כל אספקה לאנגליה, ותביא אותה עקב כך לכניעה מוחלטת. לפיכך עסקו בגרמניה בבניית צי צוללות גדול. היה ברור לגרמנים כי הכרזה על לוחמה שכזו תכניס את ארצות הברית למלחמה נגדם, ולכן חיפשו מראש דרך למנוע מהאמריקנים לשלוח צבא נגדם (על הדרך הדיפלומטית שבה נעשה הדבר, ראו מברק צימרמן).
החלטתה של גרמניה להפר את ההגבלות על פעילות צוללות (1 בפברואר 1917), הייתה בין הגורמים שהביאו את ארצות הברית להיכנס למלחמה לצד הממלכה המאוחדת ובעלות בריתה ב-6 באפריל 1917.
פעולת הצוללות הגרמניות נגד אוניות סוחר הביאה לטיבוען של מאות אוניות. בשנת 1917 לבדה טובעו אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 7.4 מיליוני טון, ובמהלך המלחמה כולה איבדו מדינות ההסכמה ומדינות נייטרליות אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 12.5 מיליוני טון (לעומת אובדן אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 0.26 מיליוני טון בלבד למעצמות המרכז). לצי הגרמני אבדו במאבק זה כמחצית מכלל 343 הצוללות שלו, ובשנת 1918 חזרה למדינות ההסכמה היכולת להעביר, כמעט ללא אבידות, אספקה מארצות הברית לממלכה המאוחדת.
הגלגל מתהפך
ב-1917 חזו סוף סוף "מדינות ההסכמה" בכניסתה למלחמה של ארצות הברית. עם תבוסתה של רוסיה בחזית המזרחית, יכלה גרמניה לשלוח בחופשיות חיילים למערב. שליחתן של תגבורות גרמניות רעננות מחד וחיילים אמריקנים מאידך לחזית המערבית, קבעה חזית זו כמקום שבו תושג ההכרעה הסופית.
כניסת ארצות הברית למלחמה
החל מראשית 1917 התעלמה גרמניה מההגבלות שהוטלו על לחימת צוללות (שהוטלו בעקבות הטבעת אוניית הנוסעים הבריטית ה"לוזיטניה" ב-1915 כשבין ההרוגים היו 128 נוסעים אמריקנים) והחלה לתקוף שוב אניות ללא הבחנה. מדיניות זו, ביחד עם התגלותו של מברק צימרמן בו הציעה גרמניה למקסיקו לעזור לה להחזיר לה את קליפורניה, נבדה, יוטה ואריזונה אשר אותן כבשה ממנה ארצות הברית 70 שנה קודם לכן, הובילו לניתוק יחסים סופי של ארצות הברית עם מעצמות המרכז. נשיא ארצות הברית דאז, וודרו וילסון, ביקש מהקונגרס להכריז מלחמה, וזה נענה לו ברוב גדול ב-6 באפריל 1917.
הצי הימי של ארצות הברית שלח קבוצת אניות קרב לסקפה פלו כדי להצטרף לצי הבריטי, וכן מספר משחתות לקווינסטאון שבאירלנד, לשם עזרה בשמירה על שיירות מוגנות. עם זאת, עבר זמן מה עד שארצות הברית שלחה כוח אדם משמעותי לחזית המערבית ולאיטליה.
הצרפתים והבריטים התעקשו שארצות הברית תשלח מספר רב ככל האפשר של רגלים לשם תגבור הקווים. הכוחות האמריקנים סבלו לכל אורך לחימתם מחסור בארטילריה משלהם, מטוסים ויחידות הנדסה. למרות זאת, סירב הגנרל ג'ון פרשינג (מפקד חיל המשלוח האמריקני) לפצל יחידות אמריקניות ולהשתמש בהן כתגבורות ליחידות בריטיות וצרפתיות, כפי שהוצע על ידי "מדינות ההסכמה".
ניצחון מדינות ההסכמה
כוח המשלוח האמריקני, בפיקודו של גנרל ג'ון פרשינג, הגיע לקווים בחזית במספרים משמעותיים באפריל 1918. בקרב ביערות בליאו, מה-1 ביוני ל-30 ביוני 1918, עזרה חטיבת הרגלים השנייה של ארצות הברית, שכללה את גיסות הנחתים של ארצות הברית, לחסל את המתקפה הגרמנית שאיימה על פריז.
ב-18 ביולי 1918, בקרב על שאטו-ת'יירי, החלו הכוחות הצרפתים והאמריקנים במתקפה.
הצבא הבריטי, נעזר בכוחות גדולים של טנקים, תקף באמיין ב-8 באוגוסט 1918, וגרם לכזו הפתעה ובלבול שהמפקד העליון הגרמני, גנרל אריך לודנדורף, אמר כי היה זה "היום האפל ביותר של הצבא הגרמני".
ב-12 בספטמבר 1918 חיסלו כוחות אמריקניים ראשונים, שאורגנו זמן לא רב קודם לכן מתוך כוח המשלוח של ארצות הברית, את הטריז בסן-מייל, שבו החזיקה גרמניה מאז 1914. טריז זה איים על קו הרכבת של פריז-ננסי. הכוחות האמריקנים היו חסרים תמיכה ארטילרית, וזו סופקה להם על ידי הבריטים והצרפתים. באותו קרב נעשה גם השימוש הראשון בחיל השריון של ארצות הברית, שהובל על ידי לוטננט קולונל ג'ורג' פאטון. ארבעה ימים לאחר מכן, הטריז נוקה כליל מכוחות גרמנים.
ב-26 בספטמבר 1918 החלו כוחות אמריקנים את המתקפה במוז-ארגון, שנמשכה עד סוף המלחמה. עמדת תצפית גרמנית חשובה על גבעה 305 במונטפקון ד'ארגון נתפסה ב-27 בספטמבר 1918. קרוב ל-18,000 אמריקאים נפלו במהלך המתקפה, המתקפה הראשונה של ארצות הברית כצבא עצמאי. המכה המרכזית, שהנחית גנרל פרשינג, התרחשה בנהר הריין.
ב-24 באוקטובר 1918 הצבא האיטלקי, יחד עם עזרה אמריקנית זעומה, החל במתקפת ויטוריו ונטו כנגד האימפריה האוסטרו-הונגרית, שנמשכה עד ל-3 בנובמבר 1918. בתאריך זה, הצבאות האוסטרים כמעט וחוסלו ככוח יעיל.
סוף המלחמה
מלחמת העולם הראשונה לא הוכרעה בעקבות כיבושן הטריטוריאלי של מעצמות המרכז, אלא כאשר תש כוחן ואפסו תקוותיהן לנצח. מלבד בחזית הטורקית, ובמידה פחותה בבלקן, לא היו למעצמות ההסכמה פריצות דרך גדולות. הצבא הגרמני עדיין נמצא על אדמת צרפת כשנכנעה גרמניה, אך הגרמנים איבדו את תקוותם לנצח, לנוכח זרימת הכוחות האמריקניים הרעננים למערכה. מנגד, הם קיוו שמשא ומתן לשלום עם נשיא ארצות הברית וילסון יבטיח לגרמניה תנאי שלום הוגנים יותר משיכלה לקבל מממשלות צרפת והממלכה המאוחדת.
בולגריה הייתה הראשונה ממעצמות המרכז שחתמה על שביתת נשק (29 בספטמבר 1918), ואחריה באה האימפריה העות'מאנית ב-30 באוקטובר. גרמניה החלה במגעים עם ארצות הברית על הפסקת אש ב-4 באוקטובר, וב-3 בנובמבר שלחה אוסטרו-הונגריה בקשה להפסקת אש למפקד האיטלקי, כדי לדון בתנאי שלום. התנאים, שנדונו בטלגרף עם רשויות "מדינות ההסכמה" בפריז, נשלחו למפקד האוסטרי והתקבלו. הפסקת האש עם אוסטריה נכנסה לתוקף ב-4 בנובמבר. אוסטריה והונגריה חתמו בנפרד, דבר שהוביל להפלת בית המלוכה של הבסבורג.
כאשר ציווה וילהלם השני על חיילי הצי הגרמני לצאת למתקפה כנגד ציי "מדינות ההסכמה", הם התמרדו בווילהלמסהאבן ב-29 באוקטובר. ב-9 בנובמבר הוקמה רפובליקה בגרמניה, וסימנה את קץ הקיסרות הגרמנית. ב-11 בנובמבר 1918 חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק בקרון רכבת בקומפיין שבצרפת. את מדינות ההסכמה ייצג במשא ומתן הפילדמרשל פוש. מעשי האיבה הופסקו רשמית לפני הצהריים של אותו יום, בשעה 11:00 בבוקר (דבר שהופך מועד זה לסמלי - ה11/11 בשעה 11:00). באותה שעה צלצלו פעמוני כנסיות רבות באירופה כדי לסמל את סיום המלחמה. אף שתנאי ההסכם הנוקשים התקבלו כנקמניים ובלתי-הוגנים בציבור הגרמני, לא היה בכוחה של גרמניה השבורה לחדש את המלחמה. בצד הצרפתי, לעומת זאת, תואר ההסכם כפייסני מדי. הפסקת האש, שנקבעה תחילה לזמן מוגבל של 30 יום, הוארכה מספר פעמים. בינואר 1919 התכנסה ועידת השלום בפריז שנועדה לגבש את הסכמי השלום הסופיים עם המעצמות המנוצחות. חוזה ורסאי עם גרמניה נחתם ב-28 ביוני 1919, ועד אוגוסט 1920 נחתמו חוזי שלום עם אוסטריה, הונגריה, בולגריה וטורקיה.
תוצאות המלחמה
תוצאות מלחמת העולם הראשונה שינו בצורה דרמטית את הסדר המדיני בעולם. אימפריות עתיקות נעלמו מהמפה ובמקומן קמו מדינות חדשות, תחת דגל הלאומיות לפיו לכל עם יש זכות להגדרה עצמית אוטונומית. אימפריות אחרות, דוגמת האימפריה הבריטית, ירדו מכוחן ותוך כמה עשרות שנים הידרדרו למעמד של מעצמות מדרגה שנייה. מרכז הכובד של הכלכלה העולמית עבר מהממלכה המאוחדת לארצות הברית של אמריקה.
המלחמה הייתה ידועה באבידות הרבות שנמנו בה, במספרים חסרי תקדים עד העת ההיא. במלחמה נהרגו כ-19 מיליון בני-אדם וכ-20 מיליון הפכו לנכים לשארית חייהם. בעקבות מלחמת העולם הראשונה הוקם "חבר הלאומים"- ארגון בינלאומי שמטרתו הייתה שמירת הסדר והשלום בעולם. חולשתו היחסית, יחד עם הסכמי ורסאי, שהשפילו את הגרמנים ותבעו מהם תשלומי פיצויים כבדים אשר הביאו להתמוטטות כלכלתם, זרעו את ניצני הפורענות שהתפרצה כעבור 21 שנים, במלחמת העולם השנייה.
היהודים והמלחמה
בצבאות המדינות הלוחמות השתתפו גם כ-250,000 עד 500,000 יהודים, אזרחי המדינות הלוחמות, וכעשירית מהם נפלו בקרב. מצבו המיוחד של העם היהודי, כעם המפוזר בין כל מדינות אירופה, הביא לכך שפעמים רבות ניצבו יהודים משני צדי המתרס וירו אלה באלה. רבים מהיהודים באירופה נחשדו ואף נאסרו בחשד לריגול או שיתוף פעולה עם האויב. המצב היה קשה בייחוד בארצות מזרח אירופה, שם היה צריך להביע נאמנות למשטר שהתחלף תכופות, ובייחוד לאחר המהפכה הקומוניסטית, היה צריך להביע הזדהות עם משטר אנטי דתי באופן כללי. משטר זה רדף רבנים ואנשי הנהגה יהודית, ועיירות שלמות גלו ממקומם. למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה ניכרת על שאלת ארץ ישראל באותם ימים, ואחת מתוצאותיה הייתה הצהרת בלפור, והחלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב 1922.
קבוצות אנטישמיות בתחילת המלחמה טענו שהיהודים הם האשמים במלחמה, והנרי פורד אף יצא באונייה לאירופה על מנת להצהיר שהמלחמה היא עניין כספי של היהודים, ושיש להפסיק אותה מיד.
עד ראשית 1917 עמדה תעלת סואץ במוקד העימות בחזית המזרח תיכונית של מלחמת העולם הראשונה. הארץ הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית. הטורקים עם שותפיהם הגרמנים ביצרו את הארץ באופן משמעותי, ובנו מסילות ברזל ואף הקימו את העיר באר שבע לצורך תעמולה מול הציבור הגרמני הצמא לתמונות ניצחון מן החזית, ובה בעת גם כרתו חלק ניכר מיערות הארץ לצורך יצור אדני רכבת והסקת קטרי הפחמים..
לאחר מאמצים רבים של זאב ז'בוטינסקי בתמיכת ההנהגה הציונית, הוקמה יחידה יהודית תחת סמלים יהודיים במסגרת הצבא הבריטי (הרחבה בערך הגדודים העבריים).
עמדת היישוב ורוב הנהגתו נטו לצד הטורקים בתחילת המלחמה. אך ככל שהמלחמה התארכה, קרבה למושבות וליפו, וגברה התעמרות השלטונות הטורקיים באוכלוסייה האזרחית, ויד הבריטים הייתה על העליונה בשדה הקרב, כך הלכה וגברה התמיכה בצד הבריטי. הגדעונים בהקימם את ניל"י היו הראשונים להביא לידי מעשה את תמיכתם בבריטים כבר לאחר כישלון ההתקפה הטורקית על תעלת סואץ באביב 1915. עם תחילת המתקפה של אלנבי בספטמבר 1917 חל מפנה בדעת חלק הארי של היישוב והנהגתו והם העבירו תמיכתם מי בגלוי ומי בסתר לבריטים.
חיל המשלוח המצרי של הבריטים לווה במערך תומך לחימה של כוחות הנדסה מיומנים על לוגיסטיקה של אספקת מים, מזון וציוד לחימה, באמצעות, הנחת קווי מים לאורך צירי ההתקדמות של הכוחות במדבר סיני, פריסת רשת מסילות ברזל, הקמת שדות תעופה, תשתיות כבישים ומחנות צבאיים. רוב מחנות הצבא הגדולים הפכו לימים לערי מדינת ישראל, או למחנות הצבא העיקריים של צה"ל. כמו כן הבריטים גרשו את הטמפלרים הגרמנים מיישוביהם בארץ. הגדודים העבריים השתתפו בכיבוש הארץ, וכן השתתפו באירועים סמליים במסגרת זו (כמו החייל הבריטי הראשון שנכנס לירושלים, הנפת הדגל הציוני במגדל דוד, וכן טקס שחרור חברון בי"ט כסליו תרע"ז). עם הכיבוש הבריטי הגיעו גלים גדולים של תושבים מצרים וערבים לארץ לתמיכה במערך הלחימה, ויושבו בשכונות שונות ליד הערים הגדולות. היהודים חגגו את "שחרור הארץ" מהטורקים, והחלו לצפות למימוש הצהרת בלפור.
הקשר של הטורקים עם הגרמנים נשמר, ולימים, מפקד הטייסת הגרמנית במרחביה היה לשגרירו של היטלר בטורקיה החדשה, ואתא טורק - קצין בצבא טורקיה הנסוג מארץ ישראל, הפך לראש ממשלת טורקיה החדשה.
בעקבות המלחמה ברוב אירופה מצב היהודים התדרדר: בגרמניה הואשמו שהם בגדו בארצם, וברוסיה וגרורותיה, שהם אנטי בולשביקים. מניחים כי כ-100,000 יהודים נהרגו בפרעות שלאחר המלחמה במסגרת המסע ה"אנטי בולשביקי" באוקראינה, רוסיה ופולניה. מיד לאחר המלחמה, וברגע שהתאפשר הדבר, החלה הגירה המונית של יהודים מכל רחבי אירופה לארצות הברית ובראש ובראשונה לעיר ניו יורק.
קרדיט ענק לויקיפדיה.
................................................................................ ..
ציטוט ההודעה
