אובדת עצות
שלום לכם קודם כל זאת פעם ראשונה שאני גולשת כאן בפורום ולפי מה ששמתי לב ניתן פה להתייעץ ולייעץ אז אני אשמח אם תייעצו לי ותתנו לי חוות דעת רצינית (:
אז ככה אני בת 17 יש לי חבר בן 22 שאני יוצאת איתו חודש וחצי.
תחילה הכרנו באתר הכרויות ולאחר מכן נפגשנו לאחר הפגישה הראשונה לא ראיתי את עצמי ממשיכה לפתח את הקשר הזה.\\
לאחר יומיים הבחור התקשר אליי ואני בתגובה ניסית לסנן והוא בשיא חוצפתו (למרות שאני אוהבת תעוזה וחוצפה אבל לא מהסוג הזה ) הופיע בביתי בלי הודעה מוקדמת (כתוצאה מכך לא הרגשתי כ"כ בנוח ומוכנה לפגישה הזאת ) .
אמי , מאוד התרשמה ממנו והתחילה להסיק שהתחלתי קשר רציני עם בחור רציני וכך בעצם החלה מערכת יחסים כפייתית ולא נעימה על ההתחלה .
עם זאת מאותו הערב החלטתי לתת לזה צ'אנס נוסף והתחלנו לצאת ביחד, והפכנו רשמית לחברים אחרי תקופה של פגישות ויציאות ושיחות טלפון במשך כחודש וחצי דעתי לא השתנתה למרות שהוא בחור טוב ,רציני תומך, נותן ומעניק והוא באמת אדם מדהים וטוב לב אבל מה נעשה שאהבה לא נרכשת ע"י מתנות והקשר לא יכול להימשך ע"י רחמים?
לכן החלטתי להתייעץ עם אחי הגדול ובכך הוא הסביר לי שאו שזה שם או שלא כי אין דבר כזה באמצע ,ושאני לא עושה טובה לעצמי ובטח שלא לו בכך שאני ממשיכה את הקשר ולמרות שהוא אדם זהב אני צריכה ללכת עם הראש והלב ולעשות את הדבר שהנכון שמתאים לי ולא להתפשר כי בסופו של דבר פחד משתק אנשים ומונע שינויים .
אמי בהפך מוחלט לדעה שלו טוענת שאני צריכה להעריך את מה שיש לי ולהישאר היא חושבת שאהבה תבוא בהמשך אבל אני אפילו לא מרגישה משיכה ולא רואה אותנו ביחד ,היא אומרת שיש הרבה גברים לא רצינים שמשחקים משחקים יותר מדי ומחפשים רק "לקרוע את הבגדים " והיא חושבת שאני צריכה לשמור על מה שיש לי ולהעריך כי אין הרבה כאלו .
לאור המצב הנ"ל אני נוטה להסכים עם הדעה של אחי הגדול למרות הניסיון חיים של אמי אני חושבת שאני עדין צעירה ועוד כל החיים לפני וכל הדלתות פתוחות.
לכן אתמול ערכנו שיחה רצינית ושאלתי אותו איפה אני עומדת אצלו ובתור מה הוא לוקח אותי והוא ענה בתגובה שאני חשובה לו והוא לא מסתכל על אף אחת אחרת ושהוא אוהב אותי ,
לאחר השיחה בסוף הערב אזרתי אומץ ואמרתי את המעט שהיה על ליבי בשיא הכנות ואמרתי לו שאני רוצה לקחת הפסקה לראות איפה אנחנו עומדים שהקשר הזה גדול עליי מדי ויש לי כרגע המון לחץ עם הלימודים והכל אמרתי לו שאנחנו סה"כ חודש וחצי ביחד שנחשב לא משמעותי במיוחד באופן יחסי לזוגות שונים הוא בתגובה אמר שהפסקה זאת מילה עדינה לפרידה למרות שיש בזה משהו,עם זאת הוא התבאס ואני הרגשתי לא בנוח וכפוית טובה למרות שאני לא מרגישה אליו מה שצריך להרגיש ותחושת המתנות ופינוק ואחרי היציאה ואני "גאונה" כמו תמיד מצאתי את "העיתוי המושלם " להפיל עליו את הפצצה בדיוק שבאותו יום בבוקר סבתא שלו נפטרה ז"ל . כל הנסיעה בחזרה לא הוצאנו הגה והדרך נראתה כמו נצח מבייש שהשתוקקתי שיגמר כבר.
כרגע נמצאת ברגשות מעורבים מבולבלת ולא כ"כ שלמה עם ההחלטה ומקווה לקבל חיזוק או לנסות לתקן.
(בצחוק, כמובן).
.
