אומניסייד, פרק שני- ניבים
היער אכלס סוגים רבים של יצורים. מתוכם היצורים התחלקו לשני פלגים- אלה שאהבו תה עם ביסקוויט ואלה שלא. בין שתי הקבוצות שררה יריבות קשה, למרות הסיבות המעולות של שני הפלגים בנוגע לעמדתם.
חברי הפלג הראשון, שהיה מורכב מיצורי יום, אהבו לשתות תה עם ביסקוויט כי הם אהבו לדבר על כלום.
חברי הפלג השני, שהיה מורכב מיצורי לילה, שנאו תה עם ביסקוויט בגלל המים החמים שבתה. נגד הביסקוויט עצמו לא הייתה להם בעיה.
אבל מריבות הגיוניות שכאלה מחריפות בחלוף השנים.
וכשמריבות מחריפות, בדיוק כמו לשון חדה, הן מחריפות בדיוק בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.
"ולסיום, עליך להביא אלינו את תיוני התה שלהם וכך ננצח במלחמה נגדם!" כך סיים הגנרל את דבריו. "אתם רשאים למחוא כפיים". חדר הישיבות של הצד-שלא-אהב-תה-עם-ביסקוויט רעש וגעש, מלבד אדם יחיד שישב בצד. "טוב, זה עשוי להיות החלק הכי פשוט בכל העסק הזה." הוא אמר בחיוך.*
הוא יצא מהחדר, ממלמל משהו על כך שהוא כבר יוצא למשימה, ומשהו על כך שנמאס לו מבריטים. הוא צעד בשביל המוביל אל מה שחשב שניתן לקרוא לו בית, למרות שאחרים טענו כי זהו בית קברות- מה שלא היה רחוק מהאמת. השמש קפחה על ראשו, במאמצים בלתי נדלים להחיות את צלילתו.
"רומן. אני שמחה לפגוש או..." קול אפל ניחר באפלה. הוא כחכח בגרונו. "סליחה. רומן. אני שמחה לפגוש אות..." הוא השתעל שוב. "רומן. אני שמחה לפגוש אותך!" הקול נרגז. זוג ניבים לבנים השיבו לה מהאפלה, "זה לא הדדי". הקול האפל השיב במתיקות רגוזה, "תדבר יפה לאימא שלך, לעזאזל!"
שתיקה רועמת שימשה כתשובה המבוישת של רומן.
"אה... שמעתי שקיבלת משימה מהגנרל!" היא ניסתה להשיב את אמונו, ללא הצלחה רבה.
"כן. להביא את תיוני התה אל המולדת."
הגברת פערה את פיה בתדהמה- הוא לא יכול היה לראות זאת אך חש זאת. "זה אפשרי בכלל?"
"מסתבר שכן."
פיה נשאר פעור- את זה כבר יכול היה לראות עקב קרני השמש שצרבו את עורו, בעודו ממשיך בהליכתו אל עבר מה שכינה בית.
"ארר." מלמלה הפייה בעודה פוקחת את עיניה. "זה הבוקר טוב שלך?" השיב לה שדון היער, שכבר יצא לטיסה היום. "דרך אגב, עוד לא ניסית להרוג אותי היום." הוא הוסיף בשמץ של מבוכה. "אני מרגיש קצת מקופח..." עד שסיים את דבריו היא כבר הייתה לבושה ומלמלה את ה'ארר' השני שלה להיום.*
גיחוך קל מכיוונו זיכה אותו גם בארר השלישי והרביעי שלה, ובכמה ניצוצות אדומים שרק נתנו לו עוד הזדמנויות להמשיך לצחקק ולגחך.
הם חגו אחד מול השני במחול אינסופי של צחקוקים וניצוצות, גוררים אחריהם כמחצית מיושבי היער שנהנו כמו בכל יום מהצגה פרי עטם של הזוג. אך נראה כי הפעם ההצגה לא הולכת להמשך זמן רב.
"תפסיקי לדגדג אותי!" צווח השדון בעונג. "לא רוצה ולא רוצה" השיבה לו הפייה בילדותיות מעושה. "ניצחתי אותך." היא הוציאה לו לשון.
"חברים! השתלטו על עצמכם!" קול בקע מפיו של מנהיג הצד שאהב תה עם ביסקוויטים. השדון והפייה השתתקו באחת ונעמדו דום. "כן המפקד!" הם הסמיקו קלות לנוכח עיניו של המפקד שסקרו אותם מרגל ועד ראש. "אדם, אלה- אני צריך את הקשבתכם לרגע." הוא סידר את עניבתו. "אירוע מצער מאוד קרה אתמול. נגמר לנו התה."
קולות פליאה ותימהון נשמעו מכל עבר, אולם תגובתם של השניים- שלראשונה הייתה זהה הייתה אך ורק "ארר" אחד חלוש.
ציטוט ההודעה
