
נכתב במקור על ידי
Aviv2222
תשובה דיי לשניכם,אמיר דיי נגעת בנקודה הנכונה לטעמי בנושא,העניין הוא כזה הוא חולה סכרת מגיל 5 ,50 שנה הוא חיי עם זה והוא היה גם בן יחיד שפינקו אותו כל הזמן(מה שבתקופתו נחשב בפינוק) כיום אין ספור פעמים הוא חופר לי שבזמנו לא היה את הטלוויזות והמחשבים ודברים כאלו שבעיניו נחשבים לפינוק למרות שאני קניתי אותם מכספי שעבדתי עליו,יש לי דיי הרגשה שהוא מאשים אותנו במחלתו שהוא סובל כל הזמן זריקות ודברים וזה בסופו של דבר משאיר בכולנו צלקות,שתי האחיות שלי עם בעיות חמורות בצורה נפשית מצולקות אפשר להגיד לא אוטיזם תודה לאל אני מקווה שתבין את כוונתי ואני לפי רבים מחוץ למשפחה רואים כמישהו השונה שלא הצליח להפגע בצורה גדולה אלא ידעתי לשרוד את זה..והעניין מבחינת צבא הוא שהוא בעצם לא שירת בגלל מחלתו,ולא שהוא רוצה שאני יהיה בקרבי הוא רוצה שהאופי שלי ישתנה בקרבי(לפי דעתי מטרתו שאני אגיד לו כן המפקד כאילו) ולפעמים שנמאס שהוא חופר לי על זה 20 פעם בדקה אני אומר לו שתוק לא התגייסת אז אין לך מה לדבר בכלל והוא עדיין ממשיך לפי אמי זה משהו שפוגע בו אבל כמה אפשר לסבול את זה?
ובנוגע לאמי היא בן אדם זהב באמת אפילו הוא אומר את זה תמיד היא פשוט תופסת את מקום הגבר בבית היא מביאה את השכר הגבוה הכל היא עושה יש לה רוח חזקה אבל ישנם מקרים שבאמת היא נשברת,אני יודע שהיא אוהבת אותו אבל לא יודע מה להגיד תגידו שצריכים להתגרש זה עלה במוחי אבל לא יודע...
ובנוגע להיות עצמאי אני יודע את זה וזה מה שאני מנסה לעשות כבר מגיל קטן אני מקווה שאני לא יצטרך את תמיכתו בחיי..