טרור בינלאומי ועימות בין תושבים למהגרים עומדים במרכז "לונדון ריבר". אבל הסרט שיוצא נגד יחס החברה המערבית הלבנה לזרים, נופל בעצמו למלכודת הסטריאוטיפים.

הבמאי הצרפתי ראשיד בושארב עורר עניין רב בעולם כאשר בתחרות שהתקיימה בפסטיבל קאן ב-2006 הוקרן סרטו "ימים של תהילה", שביקש לעשות צדק היסטורי עם תרומתם של החיילים האלג'ירים למאבקו של הצבא הצרפתי בגרמנים במלחמת העולם השנייה.
השנה חזר בושארב לתחרות בקאן עם סרט פרובוקטיבי יותר, "מחוץ לחוק", שעסק במאבקה של אלג'יריה לעצמאות. הקרנתו של הסרט בפסטיבל לוותה בהפגנות של הימין הצרפתי וגורמים נוספים, שטענו כי הסרט שתיאר את מעשי הזוועה שהכובש הצרפתי ביצע בלוחמי החירות האלג'ירים מעוות את ההיסטוריה.
בין לבין ביים בושארב באנגליה את "לונדון ריבר", סרט צנוע הרבה יותר, שהוא סרטו הראשון שיוצא לאקרנים בישראל. למרות צניעותו (בניגוד ל"ימים של תהילה" ו"מחוץ לחוק", המתרחשים בתקופה היסטורית וכוללים דמויות רבות, זהו סרט לשני שחקנים מרכזיים בלבד), גם "לונדון ריבר" עוסק בנושאים נכבדים כגון טרור בינלאומי והעימות המתקיים בחברה המערבית העכשווית בין תושבים למהגרים ממוצאים וגזעים שונים. אבל הוא מתמודד עם הנושאים האלה בקנה מידה מצומצם, מינורי ואינטימי יותר.

כאשר סרטו האחרון של בושארב, "מחוץ לחוק", הוקרן השנה בקאן, נטען נגדו, במידה רבה של צדק, שהתסריט נשען יתר על המידה על נוסחאות והדמויות נוטות להיות סטריאוטיפיות. טענה דומה אפשר להעלות גם נגד "לונדון ריבר". הסרט אפקטיבי מבחינה דרמטית ורגשית, בראש וראשונה בגלל הסיפור המרכזי, אבל בולטת המכניות המסוימת שבה בושארב, בשיתוף שני תסריטאים, טווה את הסיפור הזה, משבץ בו את השיאים הדרמטיים והרגשיים ופותר את הקונפליקטים המועלים דרכו.
עלילת "לונדון ריבר" מתרחשת ב-2005, בעקבות מתקפת הטרור על לונדון שאירעה ב-7 ביולי באותה שנה. אליזבת (ברנדה בלתין), אלמנה ובעלת חווה באי מרוחק מהבירה הבריטית, מנסה בעקבות הדיווחים בטלוויזיה, ליצור קשר עם בתה, שעברה לגור בלונדון. לבסוף, כשדאגתה גוברת עליה, היא נוסעת לעיר כדי לחפש אותה. כך עושה גם אוסמנה (סוטיגואי קויאטה), אפריקאי מוסלמי קשיש, שעובד בצרפת כפועל זר, ולא ראה את בנו מאז שהיה בן שש.




בזמן חיפושיהם אחר ילדיהם נתקלים אליזבת ואוסמנה זה בזה כמה פעמים, עד שמתברר להם שהבת שלה והבן שלו היו בקשר רומנטי, חיו יחד, והיו מעורבים בפעילויות שמזעזעות במיוחד את אליזבת: למשל, שניהם למדו ערבית.
במשך הסרט מועלות שתי תעלומות: האם בתה של אליזבת ובנו של אוסמנה היו בין קורבנות מתקפת הטרור, שלא כולם זוהו? והאם, אולי, הם היו בין מארגני המתקפה? העלילה מתארת את הניסיון של שני ההורים לפתור את שתי התעלומות האלה, אבל היא מתמקדת יותר בתיאור הקשר שמתהווה בין אליזבת לאוסמנה, שנע, בעיקר מצד אליזבת, מפחד, חשד וזעזוע - להזדהות ואהדה.
אף שלא ניתן שלא להיות מעורבים רגשית בהיבט הזה של העלילה (בעיקר בזכות נוכחותם ומיומנותם של השחקנים הראשיים), הטיפול בחלק הזה של העלילה צפוי ונוטה לפשטנות. עיקר הבהלה מוטל על כתפיה של אליזבת, שיחסה הראשוני לאוסמנה אמור לייצג את יחסה של החברה המערבית הלבנה לזר ולאחר.
אף שאוסמנה בא לטריטוריה שזרה לו יותר מאשר לאליזבת (הוא עובד בצרפת בייעור, ובילה את רוב חייו בטבע), הסרט אינו מאפשר לו להביע אותו מגוון של רגשות כמוה. הטיפול בדמותו רומנטי בעליל ובמידה מסוימת פטרוני; הצופים אמורים להתרשם מהאיפוק הרגשי שלו, מיציבותו ושתקנותו, ומהאצילות שהוא מביע. הוא מעוצב כמין גזע עץ מלא הוד. לכך תורם גם מראהו המרשים של השחקן שמגלם אותו, סוטיגואי קויאטה, שנולד במאלי שבאפריקה, ומת זמן קצר אחרי שתפקידו בסרט זיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע של ברלין.
דמותה של אליזבת נוטה לנוירוטיות אבל מוצגת באופן אנושי בהרבה מזו של אוסמנה, שנוטה למיתיות מעט קיטשית. אף שהסרט מבקש להיות מאופק ומינורי, בסיסו, המתאר כיצד שני הגיבורים שלו מגלים את המשותף ביניהם, הוא בסופו של דבר סנטימנטלי. הסנטימנטליות הזאת מגבילה את הסרט ומצמצמת את העוצמה שהיתה יכולה להיות לו.
עם זאת, אף שבלתין נוטה לעתים להגזמה היסטרית והדמות שסוטיגואי קויאטה מגלם מעוצבת באופן סטריאוטיפי מדי, יש בנוכחותם של שני השחקנים כדי למלא לרגעים את החסר בסרט. כמו כן, אפשר להתרשם מכמה דמויות משנה ומהאופן שבו הסרט מתעד את האזור הלונדוני. לו רק נמנע הסרט מנוסחתיות ותיאר את המציאות האנושית, החברתית, התרבותית והפוליטית שבה הוא מתרחש ביותר עומק ובעיקר אומץ, זה היה יכול להיות סרט בעל נפח ולא דרמה שהאיפוק והצניעות שמאפיינים אותה מצביעים דווקא על מגבלותיה.

"לונדון ריבר". בימוי: ראשיד בושארב; תסריט: ראשיד בושארב, זואי גאלרון, אוליבייה לורל; צילום: ז'רום אלמראס; מוסיקה: ארמאן אמאר; שחקנים: ברנדה בלתין, סוטיגואי קויאטה.


קרדיט לעכבר העיר