פסטיבל הקולנוע ירושלים: סיכום היום החמישי
את הסרט של המוזיקאי אסף תג'ר מציל רק יפתח קליין, ודובר קוסאשווילי מזכיר לכולם שאפשר לעשות קולנוע עלילתי בלי התחכמויות. אורון שמיר בסיכום ביניים של המועמדים בתחרות הישראלית
ביום א' נזנח פסטיבל הקולנוע של ירושלים לטובת גמר המונדיאל הגרוע ביותר בעשרים השנים האחרונות. הסרט היחידי אשר הזדמנתי אליו באותו יום, היה המתחרה השלישי בקטגוריית הישראליים באורך מלא, הלא הוא "מלח ים”.
ראשית, נהדר לראות במאים ישראלים ממשיכים ומביימים סרט שני אחרי בכורה מוצלחת, גם אם לא התפרסמו. "גיבורים קטנים" של איתי לב היה סרט מקסים, מלבד היותו אחד מסרטי הילדים הישראלים היחידים שאני מכיר. לסרטו החדש, לעומת זאת, כמעט בלתי אפשרי לפרגן. בארה”ב קיים זרם קולנוע עצמאי המכונה “Mumblecore”, המתאפיין בתקציב אפסי ודיאלוגים מאולתרים ומלאי מלמולים (מכאן שמו). “מלח ים” הוא כנראה המאמבלקור העברי הראשון. העלילה מתרחשת בבית מלון בים המלח, אשר מארח פרימיירה חגיגית של סרט תל-אביבי עדכני בשם “דמדומי הזריחה”. הדיאלוגים אכן נדמים מאולתרים, אך בחוסר חן. הדיקציה של השחקנים איומה ברמה כזו עד כי לולא הכתוביות בשפה האנגלית לא היה ניתן להבין מילה. והצילום פשוט בלתי ניתן לצפייה. התחושה הכללית הייתה כאילו נקלעתי למסיבה פרטית אליה לא הוזמנתי. המון דאחקות על תעשיית הקולנוע, בדיחות פנימיות בין השחקנים ואזכור שמות כמו כתרי שחורי, מנכ”ל קרן הקולנוע הישראלי, לשם המאגניבות. ראוי היה שהסרט יוקרן בביתו של איתי לב, לברנז'ה בלבד, ולא כחלק מן התחרות הישראלית בפסטיבל. מבין השחקנים ראויים לציון יפתח קליין על דמות אדירה של מנהל המלון המתאמץ יתר על המידה, וחן יאני שמביעה בשני מבטים מה שעמיתיה המנוסים לא השכילו לעשות לאורך כל הסרט. ואחרי שני סרטים עם סצינות אונס, נחמד היה לראות כמות מצומצמת יחסית של ציצים ואיזו סצינת סקס בהסכמה, לשם שינוי.
צפו בטריילר של "מלח ים":
את יום ב' פתחתי עם דרמת האינדי שקטפה את הפרס הראשי בפסטיבל "סאנדנס" השנה. “קר עד העצם" מתאים בדיוק במידותיו לאכלוס כמה משבצות קבועות בטקס האוסקר של השנה הבאה. הוא כנראה ימשיך מהזכייה בסאנדנס אל תפקיד סרט האינדי הקשה של השנה, על החיים הסבוכים של האנשים הפשוטים. כמו “נהר קפוא" לפניו, גם לו מועמדת בטוחה לפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר. ג'ניפר לורנס פשוט מהממת בעוצמתה השקטה, בתפקיד נערה המגדלת בחורף של מיזורי שני אחים קטנים ואמא משוגעת. הצרות האמיתיות נוחתות עליה כאשר השריף של המחוז מספר לה כי אביה העבריין סיכן את ביתם כדי להשתחרר בערבות מבית הסוהר, ואם לא יופיע למשפט שלו יעוקל כל רכוש המשפחה. הנערה הקשוחה פוצחת במסע ציד אחר האב הנוטש, המפגיש אותה עם אסופת דמויות מוזרה ומטילת מורא. הבימוי של דברה גראניק יצר סרט מעט מרוחק, על גבול האפטיות. אם זאת הוא מותח למדי, שומר על אווירת מסתורין אשר מחזיקה את הצופה דרוך וספוג במלנכוליה קלה המעניקה לו את איכותיו הדרמתיות. סרט טוב בסך הכל, אשר עשה חסד עם צופיו ומתאפק עם הזוועות האמיתיות עד לסיום.
אחריו הגיע הערב העמוס ביותר בתחרות הישראלית – שני סרטים בערב אחד. ל"אנדנטה" אני ממתין בציפיה מתונה מאז הטריילר המסקרן שלו. זהו סרט ביכורים למוזיקאי אסף תג'ר, אשר כתב כמובן את המוזיקה לסרטו. “אנדנטה" הוא מונח מוזיקלי שמשמעותו קצב איטי ומודולרי. התוצאה אכן רגועה בטמפו שלה, ואבסטרקטית לחלוטין בכל מובן אחר. הסרט מתרחש בעולם בו בני האדם אינם חולמים עוד, אלא מגיעים לקבל תחליף במפעל החלומות של מר טרייר (לירון לבו). עורך חלומות-הדמה (דידי פייר) מזמין את החולמת האחרונה (שרה אדלר) אל המפעל. הוא רוצה להחליף את הזקן השרוי בקומה שהיה ספק החלומות עד כה, אבל עד כאן נסיונות לפענח את העלילה הבלתי קוהרנטית. כי קולנוע, הוא חלומות של אחרים. סרטו של תג'ר עתיר החזון משוטט בטריטוריות של אנדריי טרקובסקי, דייויד לינץ' וריצ'רד קלי. מדובר באחד הסרטים המאתגרים שנצפו לאחרונה על כל מסך, ובחוויה שייקח זמן לעכל, לעמוד את כוחה האמיתי. דבר אחד בטוח – בכל אלמנט טכני קשה לי להאמין שיהיה סרט שיאפיל עליו. פרס העיצוב האמנותי מובטח לו, שכן מעולם לא נראה ארט כל-כך פרפקציוניסטי בסרט ישראלי. מצטרפים אליו הצילום עוצר הדופק ומשבש מימד הזמן, התאורה שהיא בעצם "תחשוכה" והפסקול רווי המכונות והתעשייתיות. מי שייחפש אמירה ומשמעות, יפתח פתח לדיון אינטלקטואלי שרק ממתין להישפך ממנו החוצה. כמו בהרבה סוגים של אמנות מופשטת לגמרי, גם אם די סובלים במהלך הצפייה, עשויים לחבב את התוצאה מיד אבתומה. במיוחד כשמדובר בהזיה מהפנטת כמו "אנדנטה".
אבל רגע אחד. ארבעה מתוך שמונה סרטים מן התחרות, ועד כה כולם אקספירמנטליים למדי. מזל שהגיע דובר קוסאושווילי כדי להזכיר שיש בארץ גם קולנוע עלילתי גרידא (בתחרות שמתיימרת לבחור את הסרט העלילתי הטוב ביותר) ושפסטיבל ירושלים אינו פסטיבל חיפה. “התגנבות יחידים", עיבוד לספר של יהושע קנז, התגלה כדרמה שחורה כפחם, אך מבדרת וקורעת מצחוק לפרקים. קצת כמו הצבא. העלילה, ושוב נזכיר את העובדה שסוף סוף ישנה אחת נורמטיבית, מתחוללת בשנות החמישים, בבסיס לטירונים לקויי בריאות. מחלקת הפטוריסטים שסביבה נסוב הסרט היא גלריה מגוונת של טיפוסים, במלוא מובן המילה. כור ההיתוך הצה"לי בראשיתו, עם כל המתחים הבין-עדתיים ומאבקי הכוח בין הצברים לעולים החדשים. מבין השחקנים הרבים ראויים לשבח מיכאל אלוני כמפקד המניאק ועוז זהבי בתור הטירון השואף לקרביות. אך גם כל היתר, המנוסים והמוכרים הרבה פחות, מפגינים יכולות מצויינות תחת ניצוחו של קוסאושווילי, שתמיד הצטיין בהדרכת שחקנים. ומכיוון שבסרט של דובר עסקינן, איכשהו נדחפו לסרט על חבורת גברים צעירים בבסיס סגור גם עירום מלא ופרונטלי של בת המין היפה, גם סצינת סקס בוטה וגם עלילה רומנטית מודבקת מעט. בכלל, היה מוטב לו היו מושמטים משפטים שכאילו נגזרו מן הספר לטובת שפת דיבור קולנועית יותר, יומיומית יותר. קל לצפות ל"התגנבות יחידים" הצלחה מסחרית, בזכות איכותו, למרות שהוא לא חושש להראות את המכוער והיפה שבתקופת הטירונות הצה"לית. לעיתים באותו הפריים.
צילומי התגנבות יחידים
מחר בתחרות הישראלית – סבב ראשון של סרטים קצרים ועיבוד ספרותי נוסף - “הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן. בין לבין, אנסה לתפוס קצת קולנוע עולמי, בשביל הגיוון. עד אז, נדמה שבהשפעת "אנדנטה" אין ברירה אלא לחלום על סרטי האתמול.
קרדיט ל"עכבר העיר"
ציטוט ההודעה
