סינדרלות לא מתות, הן רק מתחלפות
"So this is love" שרים ביחד סינדרלה והנסיך כשהם רוקדים לראשונה בנשף. היא - לבושה בשמלה נוצצת, עיניה בוהקות מאושר, ולרגליה נעלי זכוכית. הוא - גבוה, כהה שיער ויפה תואר, ארוז היטב במדי הנסיכות שלו. בקלאסיקה המצוירת של דיסני, מתפקד אותו מפגש לא רק כנקודת תפנית בחייהן של הדמויות, אלא כמודל מיתי כמעט לאהבה בכלל ולרגע ההתאהבות בפרט. גם היום, שישה עשורים אחרי צאתו של הסרט המצויר לקולנוע, נדמה שהוליווד עדיין לא שבעה מאותו מודל. אדרבא, גם בעידן הפוליטיקלי קורקט היא לא מהססת לשוב ולשחזר אותו.
לומר שסינדרלה הוא מיתוס בעייתי עבור נשים איננו בגדר בשורה חדשה. כמו אגדות רבות אחרות, גם זו של לכלוכית כוללת תפיסה - נאיבית במקרה הטוב, ודכאנית במקרה הגרוע - של האופן שבו עלינו להתאהב. עם כניסתו של השיח הפמיניסטי לתרבות בכלל ולקולנוע בפרט, נעשו לא מעט ניסיונות להכניס משמעות חדשה במיתוס הזה. אבל גם נסיונות אלה אינם מוותרים בסופו של יום על המבנה הבסיסי של האגדה המקורית. גם אם באופן חבוי וערמומי, הם עדיין מתאמצים לגרום לנו להאמין ש"זוהי אכן אהבה".
צפו בקטע מתוך "סינדרלה" של וולט דיסני
סיפור סינדרלה המקורי כולל בתוכו שורה ארוכה של אלמנטים: נערה שאופייה (שלא לומר יופייה) האמיתי מוסתר תחת מעטה של לכלוך ממשי ושוליות חברתית. מן העבר השני, נסיך מקסים, עשיר וטוב לב, אשר נדרש להינשא משיקולים פוליטיים – אך ליבו לא מאפשר לו. בהמשך יגיע שלב המייקאובר ההכרחי, בו תעבור הגיבורה טרנספורמציה שתחלץ מתוכה את "מלכותיותה"; תופיע הנעל (ושלל תחליפיה), תושאר בחטף, ותוחזר אל רגלה של הנסיכה; הרגע בו היא (הנעל) מותקנת מחדש, הוא גם סימון התאמתה הייחודית של הנערה אל המשבצת המיועדת, ולמעשה מתפקדת כמו טבעת החתונה. והסיום, סיום ה-Happily ever after שאינו אלא פנטזיה על שלמות וסיפוק.
אולם מעל לכל, הסיבה שבגינה סינדרלה ממשיכה לפרנס את הוליווד, טמונה בדיוק ברגע האהבה הראשוני הזה, אשר בו עומדת מחד הנערה החלשה, ומאידך הגבר החזק. לוליי המרחק שבין המסכנה והגיבור, בין הענייה לעשיר, בין האישה והגבר, לא יכול הקולנוע (הווה אומר, הצופים שלו) לאכוף את חוק התשוקה החביב עליו כל כך. בהעדר היררכיה ברורה בין שני בני הזוג, אין סיבה לכאורה עבורם להתאהב.
קרדיט ל"עכבר העיר"
ציטוט ההודעה
