"המדריך למהפכה": היכן עובר הגבול בין קולנוע תיעודי לעלילתי?
הסרט "המדריך למהפכה", הדוקומנטרי לפחות בחלקו, הצית מחדש את הוויכוח הנושן, לאחר שיוצריו בחרו להתחרות על פרס אופיר בקטגוריה העלילתית. הוועד המנהל של האקדמיה יידרש היום להכריע בסוגיה
עברו רק כמה חודשים מאז החליטו הבמאי דורון צברי והמפיק אורי ענבר כי סרטם - המספר עלה המאבק שלהם לחלץ את השידור הציבורי מידי הפוליטיקאים ולהחזירו לידי הציבור - ראוי להתמודד על פרס אופיר בקגוריית סרטי העלילה ולא סרטי התעודה. השניים רשמו את הסרט לתחרות העלילתית, ובכך העירו מרבצו שד קולנועי ותיק.
אחד מחברי האקדמיה, שאול דישי, התקומם על הכללתו של "המדריך למהפכה" בתחרות סרטי העלילה. מדובר בסרט תעודה לכל דבר, הוא טען בפני פרנסי האקדמיה, ולכן מן הראוי שיתמודד בקטגוריית סרטי התעודה. אמנם יש בסרט כמה סצינות מבוימות, ציין, אבל זה לא הופך אותו לסרט עלילה.
יוצרי הסרט, לעומתו, טוענים כי מדובר בסרט ניסיוני, שמערב ז'אנרים שונים, ולכן יכול להתמודד מול סרטי עלילה. בכל מקרה, הוויכוח הזה שפך אור על כך שבתחרות האקדמיה הישראלית אין קריטריונים ברורים המסדירים שיבוץ של סרטי תעודה ועלילה לקטגוריות המיועדות להם, אין מי שמופקד על בחינת התאמתם של הסרטים שנרשמו לכל קטגוריה, ועקב כך, נוצרה פרצה המאפשרת לכל יוצר להחליט אם הוא רוצה לרשום את סרטו (בתנאי שזה סרט ישראלי באורך מלא, שהופק וצולם בישראל, ודובר ברובו בשפות המדינה הרשמיות) להתמודדות בקטגוריה המרכזית.
היום יכונס הוועד המנהל של האקדמיה לדיון דחוף בסוגיה. הצבעת חברי האקדמיה הסתיימה בשבוע שעבר, והדיון אמור להכריע באיזו קטגוריה יותר לסרטם של צברי וענבר להתמודד. מסיבת העיתונאים שבה יפורסמו שמות המועמדים הסופיים בכל קטגוריה נקבעה למחרתיים, כך שהזמן דוחק. חברי הוועד יתבקשו להחליט מה יעלה בגורל התמודדותו של "המדריך למהפכה", וככל הנראה גם לתת את הדעת על האופן שבו יש למנוע - או לא - הישנות של מצב כזה בשנים הבאות.
בינתיים, מתלהט הדיון בשאלות אם "המדריך למהפכה" הוא סרט תעודה או לא, ואם יש להתיר השתתפות של סרטים כמוהו בתחרות סרטי העלילה של האקדמיה - תחרות שהזוכה בה נשלח אוטומטית לייצג את ישראל בתחרות האוסקר האמריקאי, שגם בה קיימות קטגוריות נפרדות לסרטי עלילה ותעודה.
"זה סרט ניסיוני, שמערבב בין ז'אנרים, נע בין ז'אנרים, ורוצה את החופש לעשות זאת. יש בו קטעים שהם דוקו הארד קור, קטעי פיקשן, וגם קטעי פיקשן שמתחזה לדוקו", מבהיר צברי. "סרט דוקומנטרי הוא סרט שמתעד את המציאות. אבל אנחנו מבקשים לשנות את המציאות בעזרת סרט קולנוע, ולא לתעד אותה. זו היומרה שלי. בתסריט שהגשנו לקרן הקולנוע הישראלי (שתמכה בסרט במסגרת מסלול ניסיוני, נ"א) הצהרתי שהסרט הזה הולך לשנות את המציאות, שהוא יסביר לאנשים איך מעבירים חוק, שהוא יעביר חוק בכנסת וישנה את המציאות".
בתחרויות הקולנוע בארץ, טשטוש הז'אנרים של "המדריך למהפכה" היה לו לרועץ, טוען צברי. הסרט השתתף באחרונה בתחרות סרטי העלילה של פסטיבל ירושלים, וכמו באקדמיה גם שם, היו שמתחו על כך ביקורת. "אנחנו מין יצור כלאיים שלא יכול להתחרות לא בתחרות התיעודית ולא בעלילתית, כי הסרט מכיל גם מזה וגם מזה", הוא אומר. "אבל באמנות יש חופש - חופש לחפש שפה, לחפש סגנון, ולטעמי עירוב ז'אנרים זה הקולנוע הכי מעניין שנעשה היום. סרטים כמו ‘עשר', ‘יומנו של נני מורטי', ‘אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים' - הם דוקו או פיקשן? אני בזכות החופש לחפש. הדוגמטיות של אלה שדורשים ממני ‘תחליט מה אתה, זה או זה', מתאימה לדת, ולא לאמנות. אמנות שהיא דוגמטית, לא משתנה, לא מחפשת - היא לא מעניינת".
צברי טוען שתחרות סרטי העלילה באקדמיה צריכה להיות גמישה ופתוחה לכל סרט שיוצא לבתי הקולנוע ורוצה להתמודד על לבם של חברי האקדמיה - גם סרטים שהם יצירי כלאיים, וכן, גם סרטי תעודה, אם יוצריהם מוצאים זאת לנכון. "תנו לחברי האקדמיה, שהם אנשי מקצוע, לשפוט. אמנות היא חופשית, וצריכה להכיל גם את החופש להיות חריג", הוא אומר.
מועצת החכמים
האם בעידן של טשטוש בין ז'אנרים, ההבחנה בין סרטי תעודה לסרטי עלילה בתחרויות פרסים שונות מיותרת? האם האקדמיה לקולנוע צריכה לנהוג למשל כמו פסטיבל קאן, שמניח לסרטי תעודה ועלילה להתמודד זה לצד זה בתחרות הרשמית שלו (ב-2004 זה היה "פרנהייט 9/11" של מייקל מור שניפץ בפסטיבל היוקרתי הזה את שלטונם הבלתי מעורער עד אז של סרטי העלילה, ונהפך לסרט התעודה הראשון שזכה בפרס דקל הזהב)? ואולי סרט קולנוע שהוא טוב מספיק, גם אם הוא תיעודי, צריך לקבל את הזכות להתמודד על פרס אופיר לסרט הטוב ביותר ולייצג את ישראל באוסקר האמריקאי?
שמוליק דובדבני, מבקר קולנוע באתר ynet, אינו פוסל את הרעיון. "יכול להיות שהאקדמיה צריכה לקבל החלטה רשמית, שסרטים דוקומנטריים, או כאלה שיכולים להיתפש כדוקומנטריים, יכולים להתמודד על פרס סרט העלילה הטוב ביותר, אם הם ראויים, אם אלה יצירות מאתגרות, שגורמות לך לבוא ולבדוק את מערכת השיקולים והתפיסות האסתטיות שיש לך, וה'מדריך למהפכה' אכן מעלה שאלות כאלה", הוא אומר. "חוץ מזה, נראה ש'המדריך' הוא פשוט אחד הסרטים הטובים שנעשו כאן השנה, ולכן צריך לתת לו להתמודד על פרס הסרט הטוב. האיכות והחשיבות של סרט הם שיקולים שהאקדמיה צריכה להביא בחשבון".
מימין למעלה ובכיוון השעון: "ואלס עם באשיר", "נאנוק מהצפון" ו"פרנהייט 9/11"
יו"ר האקדמיה, מרק רוזנבאום, מעריך שבסופו של דבר תיאלץ האקדמיה להקים קבוצה של אנשי מקצוע, שתבחן סרטים גבוליים מבחינת השיוך התיעודי-עלילתי ותכריע בעניינם. "הם יצפו בסרט, או בגרסה מוקדמת שלו, ויקבעו על פי כמה פרמטרים אם הוא עלילתי או לא. קשה אמנם להגדיר הגבולות האלה במדויק, אבל נצטרך לתת על זה את הדעת", הוא אומר.
רוזנבאום נרתע מהאפשרות שכל יוצר תיעודי שחושב שסרטו ראוי להתמודד על הפרס העלילתי יוכל לרשום אותו לתחרות הזאת: "לא נראה לי שנלך לכיוון הזה, בגלל הכמות הגדולה של סרטים דוקומנטריים שנעשים פה. חברי האקדמיה לא יבואו לצפות בכמות כזו של סרטים, וזה החשש העיקרי ברעיון של פתיחת הקטגוריה הזאת לכולם. חוץ מזה, זה לא קורה בשום מקום אחר בעולם, ולא נראה לי שאנחנו נהיה החלוצים בתחום".
נחמן אינגבר, מבקר הקולנוע של "ישראל היום", המשמש גם כראש הוועדה לסרטי עלילה בקרן רבינוביץ', גורס שהאקדמיה חייבת לפקח על רישום הסרטים לקטגוריות השונות, ולא להותיר את שיקול הדעת בעניין בידי היוצרים. "מבחינתי, אם סרט כמו ‘המדריך למהפכה' יכול להופיע בתחרות הרשמית של האקדמיה, כך גם ‘שתיקת הארכיון'", הוא אומר. "אבל אם האקדמיה עושה הבחנה בין עלילתי לדוקומנטרי, צריך לנמק למה סרט נכנס לתחרות. אם זה משכנע את חברי האקדמיה - טוב ויפה. הרעיון להשאיר ליוצר לקבוע אם הוא רוצה שהסרט שלו יתמודד כעלילתי או דוקומנטרי הוא בריחה מאחריות".
וכיצד יש להכריע אם סרט כלשהו הוא תיעודי או עלילתי? "אני חושב שלפי נורמות מקובלות", הוא אומר. "סרטים עלילתיים הם סרטים מבוימים, שבהם שחקנים לומדים טקסטים בעל פה, ושנעשה בהם שימוש בתפאורות ובתלבושות לפני המצלמה. אם לאקדמיה אין הגדרה כזאת - שתתכנס מועצת החכמים שלה ותקבע כללים. אם היא לא יודעת כיצד לעשות זאת - שתתפטר. האחריות כולה עליה".
אסקימואי, לדוגמה
אחד מאלה שלא חששו לצאת ולקבוע בראש חוצות כי "המדריך למהפכה" הוא סרט תעודה, וככזה מקומו אינו בתחרות המיועדת לסרטים עלילתיים, הוא מאיר שניצר, מבקר הקולנוע של "מעריב". לדבריו, המציאות הקולנועית בישראל, זו המוכתבת על ידי חוק הקולנוע והכסף שהוא מזרים לתעשייה המקומית - ובאה לידי ביטוי במנדט התמיכה של הקרנות, בתחרויות שמקיימים הפסטיבלים ובמבנה התחרות באקדמיה - מבוססת על ההבחנה בין סרטי עלילה לסרטים דוקומנטריים.
"הקולנוע הישראלי נולד למצב הזה שאין בו אנדרוגינוס", הוא אומר, "זו אמנם דואליות מיותרת, שאם הייתי יוצר הייתי נלחם נגדה, אבל היא קיימת". בספרי ההיסטוריה של הקולנוע, בימיו הראשונים של המדיום, ההפרדה הזאת לא היתה קיימת, מזכיר שניצר. "היא מלאכותית מלכתחילה, והיא נוצרה מאוחר יותר, כנראה לצורך מימון סרטים או קיטלוגם לשידור. אבל הקולנוע הישראלי פועל כיום לפי הקיום הדואלי הזה, ובמציאות הזו, סרטו של צברי וענבר הוא סרט דוקומנטרי. וזה כמובן לא גינוי ולא כבוד מופחת".
טשטוש הגבולות בין הקולנוע התיעודי לעלילתי הוא עתיק יומין. הסרט "נאנוק מהצפון" שביים רוברט פלאהרטי ב-1922 ונחשב לסרט התעודה הראשון באורך מלא תיעד כביכול את שגרת חייו של אסקימואי תושב הקוטב הצפוני, אך למעשה הציג מציאות מסולפת בחלקה וחלקים ניכרים ממנו היו מבוימים.
אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ", מציין כי בכל הנוגע למתח שבין קולנוע דוקומנטרי לעלילתי, הוא מבחין בין הצד האסתטי לביקורתי. "כל העניין של הגדרות לא מעניין אותי", הוא אומר, "וזה נכון גם בהקשר של ז'אנרים, כמו סרטי מתח, דרמה, קומדיה, מלודרמה ועוד. אותי מעניין מה היוצר עושה עם החומרים האלה, ולא לנסות להכניס סרט לרובריקה כזו או אחרת. לא מעניין אותי לקבוע אם סרט הוא דוקומנטרי או לא, אלא לבחון איך הוא משתמש בכלים של קולנוע דוקומנטרי או עלילתי".
גם הצד הביורוקרטי הנוגע ל"מדריך למהפכה" ולהתמודדותו באקדמיה פחות מעניין את קליין. לדבריו, "יש לי פה שתי דעות: מצד היוצר, אני חושב שיש לו זכות להחליט בעצמו איפה הוא רוצה שסרטו יתחרה. אם צברי רוצה להתמודד בעלילתי - בבקשה. מצד הממסד, לעומת זאת, בכל תחרות אוסקר שמתמקדת בקולנוע לאומי עושים חלוקה בין קולנוע תיעודי לעלילתי. לכן כל ממסד כזה צריך לקבוע לעצמו אמות מידות ומינונים. שתי הדעות הללו סותרות זו את זו, אני יודע, אבל שיחליטו הם".
הקביעה שסרט הוא תיעודי די פשוטה בעיניו. "אם זה נראה כמו סרט דוקומנטרי, הולך כמו סרט דוקומנטרי, אז נראה שזה סרט דוקומנטרי", אומר קליין. "אולי ‘המדריך' נראה כך להרבה אנשים. אבל זה עניין ביורוקרטי. מה שמעניין אותי זו ההשלכה של החלטתו של צברי שהסרט הזה הוא עלילתי. הוא עושה סרט שמתעד אירועים שקרו, אבל ברגע שהוא אומר שזה סרט עלילתי, הוא אומר לנו שזו בעצם קצת פיקציה, שזו מהפכה שלא קרתה. כלומר, זו החלטה עם אמירה. ואני חושב שזה חלק מאיכותו של הסרט, שיש בו אירוניה עצמית, שהוא מתאר מין מהפכה דה לה שמאטע תוצרת ישראל. הרי בעצם, ברשות השידור לא השתנה מאז כלום".
ריקוד מסובך
תקדים למקרה של "המדריך למהפכה" היה לפני שנתיים, כאשר "ואלס עם באשיר" זכה בפרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר, אף שהיה סרט אנימציה דוקומנטרי
האם יש הבדל גדול מבחינת הערך הדוקומנטרי בין שחזור ויצירה של סצינות באמצעות משחק ובימוי, כפי שקורה ב"מדריך למהפכה", לבין בנייתן באמצעות אנימציה, כפי שנעשה ב"ואלס עם באשיר", סרטו של ארי פולמן מלפני שנתיים? לא בטוח. ובכל זאת, בזמנו נשמעו קולות מחאה נגד התמודדותו של במאי האנימציה של "באשיר", יוני גודמן, על פרס האקדמיה בתחום הצילום (ואמנם זו הקטגוריה היחידה ש"באשיר" היה מועמד סופי בה ולא זכה בפרס), אבל התמודדות הסרט בקטגוריה המרכזית עברה ללא מחאה משמעותית, הן מפני שזה היה סרט מצויר והן משום שבעולם התלהבו ממנו. בסופו של דבר, הסרט אף התברג לחמישיית המועמדים הסופיים לפרס האוסקר בשפה זרה.
פולמן (שהוא אחד התסריטאים של "המדריך למהפכה") מספר שגם הוא סבל בזמנו מכך שאנשים התקשו לסווג את סרטו לאחת משתי הקטגוריות: "נתקלתי בזה כבר לפני שש שנים, כשהתחלתי להרים את ‘באשיר'. בעיקר בחו"ל, קרנות דוקומנטריות שאלו אותי איך יכול להיות סרט דוקו באנימציה וגירשו אותי, ובקרנות של פיצ'רים ואנימציה אמרו לי ‘רגע, זה סיפור החיים שלך, אז זה בעצם סרט דוקומנטרי'. כלומר הסרט הזה נפל בין הכיסאות. אני חושב שהיום הדיון הזה בין דוקו לפיקשן הוא כל כך אנכרוניסטי, לא מעניין ולא חשוב. זה בכלל דיון מהאלף הקודם. הרי מי קבע איפה זה מתחיל וזה נגמר? יש אמנת ז'נווה שקובעת חוקים לאמנות הזאת?"
הביורוקרטיה, הוא מאשים, היא האחראית לשימור ההפרדה בין התיעודי לעלילתי. "אני מרגיש שהמיחזור של הגבולות הברורים האלה נעשה מסיבות פקידותיות ביורוקרטיות. הוא הרי מפרנס כל כך הרבה קרנות ופרסים, כך שנוצרה ביורוקרטיה פקידותית שמשמרת את החלוקה הזאת. בעיני, במקום לשמר את הדפוס הזה, צריך לקבל בברכה כל ניסיון לפרוץ אותו", אומר פולמן. "בואו נפתח דיון - תנו לי את החוקים וההגדרות - מהו קצה הדוקו ותחילת העלילתי? מי קבע? אני חושב שהקולנוע בעולם זקוק לריענון של הערעור הזה. ולמה כל הזמן הצורך הזה בהגדרת זהות ‘אתה דוקומנטריסט? אז אתה לא יכול לעשות פיקשן'. אני רוצה לעשות גם וגם! אני פילם מייקר, ורוצה לעשות איזה סרטים שאני רוצה. די כבר עם ההגדרות, הן משעממות. אל תסגרו, אלא תפתחו את המוח".
קרדיט ל"עכבר העיר"
ציטוט ההודעה
