"המדריך למהפכה": גיבורים על חזקים
"המדריך למהפכה": גיבורים על חזקים
הכללתו של "המדריך למהפכה" בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי בפסטיבל נושאת את המסר הבא: כל מהפכה בישראל, גם אם סופה הוא לכאורה ניצחון, היא פיקציה. לכן אין זה משנה אם סרטם של דורון צברי (שחתום על הסרט כבמאי) ואורי ענבר (שחתום עליו כמפיק) הוא עלילתי, תיעודי או מתקיים בטריטוריה שמעבר להבחנה בין קולנוע תיעודי לעלילתי. הכללתו בתחרות היתה מוצדקת. הסרט גם זיכה את צברי וענבר בפרס התסריט, יחד עם יוסי מדמוני וארי פולמן, וכן זכה בפרס העריכה.
הסרט, שיצרו צברי וענבר במשך שבע שנים, מתאר את מאבקם לשינוי חוק רשות השידור ויצירת רפורמה בשידור הציבורי. על בסיס הסיפור הזה יצרו השניים קומדיה ישראלית קטנה, שהמאבק המסוים שמתואר בה משמש מנוף לשרטוט דיוקן של הממסד הישראלי, וגם דיוקן של אלה שיוצאים למאבק בו. אני משתמש במלת התואר "קטנה" לא כדי להמעיט בערכה של הקומדיה, אלא מאחר שהיא תואמת את סוג ההוויה המתוארת בסרט, הן ההוויה הממסדית והן ההוויה המהפכנית, שנעטפת באובססיביות הולכת וגדלה מצד צברי (שמגייס למאבק את ענבר, חברו ושותפו ליצירות קודמות) ותואמת את סגנון עשייתו. אף שהפקת הסרט נמשכה זמן רב, הוא נראה כשרטוט קולנועי מהיר. המינוריות שלו היא אחת הסיבות להצלחתו.
לסרט יכול היה להיות ממד יהיר ומתרברב. אחרי הכל אנו נהנים להריע לגיבורים שיוצאים למאבק בחזקים מהם וכבר נעשו בישראל סרטים שסבלו מהנגע הזה והציגו את יוצריהם-גיבוריהם כלוחמי צדק הראויים להערצתנו. אבל "המדריך למהפכה", לאורך רוב 85 דקותיו, נמנע מההתלהמות הזאת. האירוניה שהוא מפגין כלפי הממסד ואנשי הציבור שמופיעים בו מלווה גם באירוניה עצמית. אולי זה לא קורה רק בישראל, אבל זה נכון למקום שהסרט מתרחש בו, שלמהפכן הראשי בו, צברי, יש אמא שמציקה בנוגע ליעדיו המקצועיים ויציבותו הכלכלית והמשפחתית בגילו (40 פלוס). אותה אמא היא דמות דומיננטית בסרט לא פחות מהפוליטיקאים ואנשי רשות השידור המוצגים בו.
לפעמים משתמש הסרט בתחבולות קלות מדי, שמעוררות אותה תחושה של מניפולטיביות שמוכרת מסרטיו התיעודיים של מייקל מור (ואלה שהופקו בהשפעתם). אבל בניגוד לסרטים האלה, התחבולות אינן מלוות לרוב באותה תחושה של שביעות רצון. גם אם היא ניכרת לפעמים ב"המדריך למהפכה", הרי זו שביעות רצון בקנה מידה ישראלי, כלומר קטנה, קצת עלובה, מעט משומשת ובעיקר זמנית.
"המדריך למהפכה". המינוריות היא אחת הסיבות להצלחתו
כדי לעצב את תיאור המאבק המוצג בסרט משתמשים יוצריו בסצינות תיעודיות בעליל, בסצינות מבוימות בעליל בהשתתפות שחקנים או גיבורי הסרט, וכן בסלוגנים ובקטעי אנימציה קצרים המספקים דימויים. מובן שדון קישוט מופיע בהם וגם מוזכר בסרט. זו קלישאה צפויה, אבל המודעות לה נכונה לסרט שהכל בו נדמה כמו "כאילו" ו"נדמה לי", כולל המהפכה - וזו מלה גדולה ומפוארת במכוון כדי לתאר את הקורה בסרט - שהסרט מבקש להדריך איך לפתוח בה, להתקדם בה ולנצח בה.
הסרט הוא מעין אטיוד קולנועי קטן שיותר מכל מייצג במידת ההומור הנכונה, שמשולב בה גם פאתוס קומי, את תחושת החיים במקום הזה, את נפח יכולת ההתקוממות נגד המתרחש כאן, את עוצמת הלהט המלווה את ההתקוממות הזאת ואת הסיפוק הנובע מהתחושה (או מהאשליה?) שמשהו עשוי להשתנות במקום הזה.
זהו לא סרט זועף. אף שיש בו רגעים משעשעים מניעה אותו תחושה קלה של מלנכוליה, שמחזקת דווקא את צדו המשעשע ומספקת לו ממד אנושי. את התוצאה אפשר להגדיר כאלגוריה סאטירית שיש בה מידה של אמת מקומית, המובעת בין השאר באמצעות הטשטוש המתקיים בסרט בין התיעודי לעלילתי, וזאת בעידן שהמלה "מציאות" התעטפה במשמעות אמביוולנטית וסרקסטית.
המציאות המתוארת בסרט וזו שאנו חיים בה מעורערת לא פחות מה"מציאות" הקולנועית או הטלוויזיונית שמייצגת אותה. הסרט מצליח להביע את התחושה הזאת באופן שמעורר הזדהות עמה ועוד יותר עם הרגש שמעצב אותה. הוא עוסק במידותיה המצומצמות של מהפכה נוסח ישראל ובכלים המוגבלים העומדים לרשות אלה שרוצים להיות מהפכנים בה. ואולי דווקא בעידן של שיתוק, יש בהכרה בכל אלה כדי להניע את המציאות קדימה. אם לא בזינוק גדול הרי בהיסוס קטן, שגם הוא לפעמים משמעותי.
"עכבר העיר"
ציטוט ההודעה
