מעליית הגג לחיקו של המיינסטרים: גלגול דמותה של הלסבית בקולנוע ההוליוודי
רוח רפאים מאיימת, מורה אובדנית, רוצחת סדרתית, אבל גם רופאה חייכנית ומוכרת פרחים יפהפיה. לרגל עלייתו של "הילדים בסדר", בודקת טל לוין איך התגלגלה דמותה של הסלבית בקולנוע, והפכה מאִיוּם מרושע לנציגת המיינסטרים
"שורה תחתונה, נישואים זה דבר קשה" אומרת ג'וליאן מור, לקראת סיום הסרט הילדים בסדר. מור מגלמת את דמותה של ג'ולס, לסבית בת 40 וקצת, שחיה בזוגיות ארוכת שנים עם ניק (אנט בנינג). השתיים מתגוררות בבית אולטרה מעוצב בלוס אנג'לס, ומגדלות זוג ילדים, שנולדו בעזרתו של תורם זרע. שגרת החיים של המשפחה משתנה כאשר הילדים מחליטים לפתוח את התיק האישי של התורם (כפי שמותר בחוק בארה"ב), ולחפש את האב הביולוגי. הסרט, הבנוי לפי חוקי הקומדיה הרומנטית, מציג את מערכת היחסים בין השתיים כזוגיות הנקלעת לקשיים דומים (אולי דומים מדי) לזו הסטרייטית: איך לשמור על רומנטיקה אחרי הרבה שנים, איך לתת מקום אחת לשניה ואיך להתמודד עם השינויים שעובר כל אחד מהצדדים.
החיבוק הגדול שזכה לו "הילדים בסדר" בפסטיבל סאנדנס האחרון, וההתקדמות היפה יחסית בטבלת שוברי הקופות, מראה על הפשרה מסוימת ביחס של הקולנוע ההוליוודי לדמותן של לסביות על המסך הגדול. משום שאם הקולנוע מחבק, הרי שגם צופיו יחבקו בסופו של דבר. איך הגענו עד הלום, ואילו גלגולים עברה דמותה של הלסבית בקולנוע?
לינדה הארט, חוקרת קולנוע, כותבת בהקדמה לספרה "Fatal Women: Lesbian Sexuality and the Mark of Aggression" - כי כניסתה של הלסבית אל השיח (הרפואי כמו התרבותי), הייתה מראש כ"סוד". הלסבית הייתה דבר שאי אפשר לקרוא לו בשם, הואיל ואף אחד לא הבין איך הוא נראה. בניגוד להומוסקסואליות, שנקשרה בתחילת הדרך לפרקטיקה מינית אחת מובהקת (מין אנאלי), המיניות הלסבית, הייתה "חסרה" בייצוג בולט. במילים אחרות, הניסיון לאתר לסביות בקולנוע הוא מראש כזה שדורש אקסטרה מאמץ. במקרים רבים, גם כאשר לפנינו עומד ייצוג חי ונושם, הוא אינו נקרא בשמו או מוגדר כזהות מובחנת.
דוגמא מעניינת בהקשר זה היא "רבקה" סרטו המפורסם של היצ'קוק מ-1940. ג'ואן פונטיין מגלמת אישה צעירה (שבמהלך הסרט כולו לא נגלה שמה הפרטי), שמתאהבת במקסימיליאן דה ווינטר, והשניים נישאים במהרה. מקסימיליאן מביא את כלתו הצעירה לאחוזתו, שם היא נתקלת בצוות משרתים קשוח, אשר עדיין שומר אמונים לאשתו הקודמת – רבקה – אשר מתה בנסיבות מסתוריות. יותר מכולן, זוהי העוזרת, גברת דאנבר, אשר עדיין שומרת באובססיביות על חדרה של רבקה כמעין מקדש. במהלך הסרט מתברר כי הקשר בין השתיים היה קרוב מאוד, וכי רבקה הייתה מכנה את גברת דאנבר "דני".
כאמור, המילה לסבית איננה נאמרת או מוזכרת כלל. רוח הרפאים של רבקה, שנוכחת באופן כה משמעותי בחייו של הזוג, מציגה כאן את האופציה הלסבית ברמז בלבד, כמשהו שלובש פנים מאיימות. בהמשך מתברר כי חיי הנישואים של רבקה ומקסימיליאן היו למעשה פאסדה, אשר מאחוריה שלל בגידות ושקרים. כאן, נוסף לאיום הקונקרטי על הרעיה הצעירה גם כזה רחב יותר. רבקה הופכת לייצוג של איום על הסדר הטוב של מוסד הנישואים.
"יש כאן שני סוגים של סרטים" מסבירה יסמין מקס ששון, דוקטורנטית למדיה ותרבות, אשר חוקרת בין היתר ייצוגים לסביים בקולנוע, "יש סרטים מיינסטרימים יותר, שבהם יש דמויות של לסביות ובעיקר רמזים לדמויות כאלה, ויש סרטים שעשו לסביות, עבור הקהילה ואשר מדברים על חייהן של לסביות. במובן הזה "הילדים בסדר" הוא מקרה מעניין. ליסה צ'ולודנקו (הבמאית, ט.ל.) עשתה ב-98 את "משולש מצולם", סרט שלא מצליח להתחבב ממש על העולם. היא הבינה שבשביל להתפרנס היא צריכה לעשות סרט יותר מיינסטרימי. אני בהחלט יכולה לקבל את זה".
ב-1961 הופכת רוח הרפאים של היצ'קוק לדמות טרגית מסוג אחר. ב"שעת הילדים", סרט בכיכובן של אודרי הפבורן ושירלי מקליין, מגלמות השתיים מורות שמחליטות להקים יחד פנימייה. קרן (הפבורן), אשר מאורסת לרופא נשים מוצלח, מסכימה אחרי שנתיים לקבוע סוף סוף תאריך לחתונה. הכל משתבש כאשר אחת התלמידות בפנימייה, בת למשפחת עשירים, מחליטה להתנקם בקרן על כך שהענישה אותה. היא מפיצה שמועה לפיה קרן ומרת'ה (מקליין) מנהלות רומן. הסרט אמנם מספק דיון מפורש (יחסית) באהבה הלסבית, אך זו מוצגת באופן תרבותי ומשפטי כפשע. בסופו של יום, גם אם אינה פוגעת באחרים, פוגעת הלסבית-של-הקולנוע בעצמה. כך (זהירות ספויילר), בוחרת מרת'ה להתאבד דווקא כשיש לה את האפשרות להתחיל חיים חדשים עם אהובתה.
בעלה של הפבורן מגלה על השמועה ב"שעת הילדים":
שבע שנים לאחר מכן מגיע לקולנוע הסרט -"The Killing of sister George", אדפטציה למחזה בעל אותו שם, שכתב פרנק מרקוס. במרכז הסרט עומדת ג'ון - "ג'ורג'", שחקנית המגלמת אחות חביבה באופרת סבון של ה-BBC. למרות דמותה המקסימה על המסך, מאחורי הקלעים היא אסרטיבית, בעלת מראה גברי והתנהגות סאדיסטית. היא חולקת דירה עם אליס – "צ'ילדי", אישה צעירה בה היא לעיתים מתעללת. גם כאן, אין שום אזכור מפורש לעובדה שמדובר במערכת יחסים רומנטית. בדומה להיצ'קוק, גם במקרה הנוכחי הלסבית היא לפני הכל איום על הסדר – הן משום שהיא נושאת מאפיינים גבריים (ובכך מאיימת על חלוקת התפקידים המסורתית), והן בשל אופייה האלים.
האחות ג'ורג' במריבה עם שותפתה הצעירה:
אחרי המהפכה באה ההתדרדרות
דווקא בשנות ה-70, אחרי מהפכת סטונוול (1969), נרשמת התדרדרות רבתי בכל הקשור להופעתן של לסביות על המסך הגדול. לצד "קברט" (1972) ו"מופע הקולנוע של רוקי" (1975), שני סרטים שהם אבני דרך בהיסטוריה של הקולנוע הגאה, העשור שבנדון יזכר בין היתר בין היתר, בשל ריבוי הסרטים בהן מוצגות הלסביות כערפדיות מוצצות דם. גם שנות ה-80 בהקשר זה לא הביאו איתן בשורה חדשה. "זו טעות להסתכל על סטונוול כנקודת מפנה" אומרת מקס-ששון "אפילו בתוך הקהילה עצמה, סרטים שנעשו על סטונוול נעשו בשנות ה-80. על כל פנים, התקופה הזו, עד לתחילת שנות ה-90 מושפעות מאוד ממשבר האיידס של הקהילה".
הקישור בין דמויות של לסביות לנשים קשוחות בעלות נטיות אלימות, ממשיך לחלחל גם לשני העשורים האחרונים. לעיתים מדובר בדמות מרוככת יותר, ספורטאית מסוג כלשהו, אשר מוצאת את עצמה מאוהבת בחברה לקבוצה. בין הדוגמאות אפשר לציין את "שחקי אותה כמו בקהאם" (2002), ו – "Personal Best" (1982). אך הגלגול הנפוץ יותר, ממשיך להציג את הלסבית כמי שטמון בה כוח הרסני, שיוביל בסופו של יום לרצח ו/ או מוות. רוקסי, המאהבת היפה של שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי" (1992), היא שכפול של הדמות הראשית, אך השכפול ההרסני שלה ; ב"קשורות" (1996), סרטם המפורסם של האחים וואשובסקי, ג'ניפר טילי וג'ינה גרשון מוצאות את עצמן נלחמות במאפיה ; ובמונסטר (2003), שרליז ת'רון היא רוצחת סידרתית אכזרית בעלת עיניים מפחידות. מגמה זו אגב, צומחת ביחד עם סדרה של סרטים אשר מציגים נשים חזקות, שאינן נענות לדמות הנשית המסורתית והרכה. אותן נשים, הופכות במהלך הסרט למפלצות מאיימות. הדוגמאות המובהקות בהקשר זה הן "חיזור גורלי" (1987) ו -"חשיפה" (1994).
מקס ששון מוסיפה, כי מה שמתחיל לאפיין את הדמויות הלסביות בקולנוע המיינסטרימי של השנים האחרונות, הוא הניסיון לשים את המיניות כרקע לסיפור הכללי. כך למשל בסרט "Imagine me and you" (תורגם ל"קליק") ב-2006, שמלביש את הקומדיה הרומנטית על סיפור אהבה לסבי. פייפר פארבו, שכבר גילמה בעבר לסבית ב"אבודות והוזות" (2001), מגלמת כאן את רייצ'ל, צעירה שביום נישואיה מתאהבת במבט ראשון בלוס, האחראית על סידורי הפרחים. הסיום האופטימי של הסרט, מסמן גם הוא מגמה, שהרי ב"אבודות והוזות" (זהירות ספויילר), מסיימת פרבו את הסרט בקפיצה מהגג.
ומה אומרת הקהילה?
לצד הניסיון להביא דמויות לסביות אל קהל סרייטי, נבחנים הסרטים הללו גם בעיניהן של נשים מתוך הקהילה. במקרה זה, נדמה לא פעם כי ישנה ציפייה (גם אם לא מנוסחת) כי כל ייצוג שכזה יהיה נאמן למציאות. ליבי טישלר, במאית ויוצרת קולנוע, אשר סרטה "פות ושבר" (אותו יצרה יחד עם יעל כץ) הוצג בפסטיבל הקולנוע הגאה האחרון טוענת שמדובר בציפייה בעייתית – "הרצון שהסרטים האלה אכן ייצגו נשים רבות קיים, בעיקר כי יש כאן היסטוריה של מלחמה על נראות וזכויות. מצד שני, לא יכול להיות שסרט יצליח לייצג קהל כל כך רחב".
ב"הילדים בסדר" מספרת טישלר, היא מצאה את עצמה בדיוק בין שתי העמדות – "ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים, ולא הבנתי למה הקהל צוחק בכל המקומות הלא נכונים. חשבתי שיש בעיה באופן שבו הסקס הלסבי מיוצג, כלא טוב וכמבאס. אחרי שיחות שהיו לי עם חברים שצפו בסרט, הרגשתי שיש כאן בעצם הצגה של זוגיות עם קשיים, כמו כל זוגיות אחרת. למרות הכל, הייתי שמחה, שבסיום (זהירות ספויילר), אחרי שבנות הזוג משלימות, יראו אותן עושות סקס כמו שצריך – בשביל הייצוג".
טישלר בחרה גם היא בקומדיה בכדי לצחוק על הסטריאוטיפים שמודבקים מצד אחד ומייצגים מצד שני, הרבה מאוד לסביות בארץ – "בסרט שלי יש משולש אהבים, שמסתיים בבגידה וברצח" היא מספרת, "אבל יש שם המון הומור, שמתרגם את הרגעים הדרמטיים לקומדיה. חשוב לי להצחיק, זו בהחלט דרך להתמודדות".
קרדיט ל"עכבר העיר"
ציטוט ההודעה
