טוב התחלתי לכתוב לי במסמך וורד כל מני סיפורים שקרו לי ... סתם בשביל שכשאני אפתח את זה עוד 5-10 שנים אני אסתכל ואזכר...
אז טסתי לגרמניה במשלחת עם חברים, ובטיסה חזרה, ישבתי ליד אחת מהמשלחת (הסיפור כתוב בהומור, מי שהיה במטוס לא הפסיק לצחוק כשהוא קרא תסיפור)
מצד אחד זה כתוב בהגזמה, אך מצד שני תסמכו עליי - זה באמת היה ככה חח....

סיפור הטיסה חזרה לארץ:
תפסיקי. דיי. מספיק. זה לא נגמר. אני רוצה לישון, ולא להתעורר. דיי. מספיק. זה כל למה שעבר במוחי, במשך 3 שעות ורבע של טיסה, אני כמעט בטוח, שבאיזשהו שלב, בסביבות סוף השעה השנייה של הגהנום, המוח שלי כבה, או לפחות ניסה, כמה חבל שאין לנו כפתור כיבוי, או יותר נכון כמה חבל שלה אין כפתור כיבוי, אם רק היה לה, לא הייתי מייחל לעצמי עשרות אלפי פעמים, לקבל שבץ, או רק להתעלף, או כל דבר אחר, שייגרום לזה להפסק. בהתחלה זה היה נחמד, טוב נו, לא באמת , אבל זה היה נסבל, בתוך תוכי, האמנתי שהיא תתעייף, האמנתי שהיא תבין את הרמזים, האמנתי שזה ייפסק. כמה תלונות היו לה, על כל דבר, למה הטלוויזיה לא כבויה? למה הכיסא לא יורד יותר? למה הדיילים לא מביאים כבר את האוכל? ותלונה אחת שעברה במוחי למה דווקא אני? מה עשיתי? מה עוללתי?באותם רגעים מקוללים שלא ישכחו ממוחי, התפללתי לה' שיפסיק את זה, התנצלתי על הפיצה עם הבשר שאכלתי, למרות שזה היה בטעות, למרות שלא ידעתי שיש בשר בפיצה, למרות שזאת לא הייתה אשמתי. יריתי לכל הכיוונים, הייתי מסוגל אפילו לירות בעצמי, העיקר שזה ייפסק. את האמת, לא האמנתי שהפה האנושי מסוגל להגיד כל כך הרבה מילים, לא האמנתי בכלל שיש כל כך הרבה צירופי מילים בשפה העברית. מצד אחד, אני ממש מרוצה מהמוח שלי, שלא התמוטט תחת הלחץ, ומהצד שני אני מאוכזב ממנו, שלא שלח פקודה ליד, לכווץ את כל האצבעות, ולהפגיש אותן עם הדבר שעשה לי כל כך רע בטיסה הזאת, הפה שלא נסגר, השפתיים שלא הפסיקו לזוז, אני לא מבין, מתי היא עצרה לנשום? או יותר נכון, אני לא מבין, למה היא עצרה לנשום? תמיד בסדרות, כשטסים, יש את מי ש"נדפק" ויושב ליד איזו אישה שמנה במטוס, אישה שלא מפסיקה לאכול, ולעשות גרעפסים, ברגעים האלו, התפללתי לאישה כזאת, התפללתי לכל דבר אחר, ניסתי לחשוב על כל דבר אחד, שמתי מוזיקה, עשיתי כאילו אני יישן, כלום לא עזר, זה היה כאילו שלחו אותה, עם משימה אחת – לגרום לי סבל, לגרום לטיסה הזאת, לטיסה חזרה מגרמניה לארץ, להיות הטיסה הגרועה בחיי, טיסה שלא תשכח לעולם. כשנחתנו, שמחתי, חשבתי שזה עומד להגמר, רציתי רק לרוץ ולצאת מהמטוס כמה שיותר מהר, מצידי מהחלון, מצידי מהיציאות חרום שלא שמעתי איפה הן נמצאות כיוון ששמעתי דבר אחר בזמן הזה,צליל אחר, צורם, צליל שלא ארצה לשמוע שוב בחיי. יצאתי מן המטוס, מהרתי לצאת אל האוויר, ונשמתי, את האוויר הלח והמגעיל של תל אביב, וברגע הזה, ברגע שנכנס אל ריאותי אוויר ישראלי, הבנתי, שלמרות הטיסה המזוויעה, למרות שהושיבו אותי במקום הכי גרוע במטוס, זה היה שווה את זה, כי הגעתי הביתה.


תגובות בונות ^^

כתבתי עוד איזה 2-3 סיפורים (כמובן גם אמיתיים) אם תאהבו אני אפרסם גם אותם..