סטפ אפ 3: הרבה ריקוד, מעט תוכן
למרות סצנות ריקוד מרשימות, סטפ אפ 3 לא מצליח להעביר שום מסר משמעותי. גיתית גינת מסבירה מה הלך לאיבוד במשקפי התלת מימד
.לפני יותר מעשור צילם האמן דיוויד לה שאפל את הסרט הנפלא "רייז". לה שאפל תיעד חבורות של מתבגרים בסאות' סנטרל, הרובע המוזנח, המסוגר, העני והגטואי ביותר בלוס אנג'לס. הגיבורים בסרט גילו את עצמם מחדש הודות ל"קראמפינג" – ריקוד שנולד במחסנים, באולמות הספורט ובמגרשי הכדורסל של הגטו. לה שאפל הצליח להראות דרך "רייז" עד כמה הגוף האנושי הוא זירה פוליטית, רגשית, מינית, גזעית והיסטורית. מעברך לכך, הוא הצליח למזג כמעט בשלמות בין סגנון צילום דוקומנטרי, לבין בימוי של וידאו
אוי ואבוי, כמה שסטפ-אפ 3 לא עובד ככה, גם אם לכאורה יש לו את אותן שאיפות. הסרט העלילתי החדש מספר על "הפיראטים", חבורת רקדני רחוב מבריקים מברוקלין – כולם אנשי שוליים, חלקם פליטים ומהגרים – שחייבים לנצח באליפות העולם לסטריט דאנס, בכדי לזכות בפרס הכספי. זאת, על מנת להציל את המועדון שלהם, העומד על סף סגירה ומכירה. הארכי-יריבים של הפיראטים הם "הסמוראים", שנראים כמו הדגם שמעצבי אדידס חולמים עליו בדקות הכי הרטובות של שנת האר-אי-אם.
שתי הקבוצות יפגשו זו את זו בגמר האליפות, אחרי שני שלבים קודמים של "לוחמת ריקוד" מול קבוצות אחרות. הפרט הזה הוא אולי החשוב מכולם. רגעי התחרות הם הרגעים היחידים שהופכים את "סטפ-אפ" לסרט עוצר נשימה. אלה גם הרגעים שמצדיקים את משקפי התלת ממד ושמחייבים מסך ענק וסאונד ענק, הלחם והמים של סרטים מסוג זה (לחם ומים שלא הוענקו ל"סטפ אפ" על המסך הקטן עם הסאונד המנומס של רב חן דיזינגוף). אגב, כאשר אין הצדקה לתלת מימד, הוא נראה מיושן מאוד.
שלבי התחרויות באליפות העולם לסטריט דאנס מצליחים לקרב לפסגה את הז'אנר הפסטישי הזה, שגונב מכל ז'אנר אחר במחול וגם ממקורות אחרים. הם מצליחים להראות עד כמה מחול קשור לתרבות ולטכנולוגיה: איך הגוף מתייחס לרובוטיקה, לסלואו-מושן, למשחקי מחשב; איך הוא מייצר מוטציות לסטפס, לבלט, לאקרובטיקה; כמה הוא קשור לאגרסיביות, עירוניות, יופי וכוח. כמה הוא, בסופו של דבר, הביטוי האינטימי ביותר שלנו, עשוי משרירנו ועצמותינו.
ואז, ברגע שקטעי הריקוד נגמרים (והם נגמרים מהר מדי), חוזר "סטפ אפ" לעלילה משומשת, לדיאלוגים איומים שיוצאים ברפיון מפיהם של אנשים שרק לפני רגע לא הבנתם איך הם מזיזים את עצמם ככה, לסיפורי אהבה מביכים ולדמעות מייק-אפ. גם פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס אמרו לא מעט הבלים עד שסגרו את הפה והתחילו לרקוד, אבל הפער בין יופי לאיוולת ב"סטפ-אפ" הוא כמעט כואב.
אם נשוב ל"רייז" של לה שאפל, שהרי גדולתו של הסרט ההוא היתה האותנטיות שלו. הוא דיבר על מחול ועל נשמה, על היחלצות ועל ישועה. אחרי הכל, סטריט דאנס הוא מה שאתה עושה כשהכלי היחיד שיש לך הוא הגוף והבמה היחידה שיש לך היא הרחוב. "סטפ אפ 3" מנסה לכאורה לדבר על אותם דברים ממש אבל מגהץ אותם ממשמעות. כל כך הרבה אדידס, נייק, אול סטאר והוליווד יש בסרט הזה, שלישועה ולזעם לא נשאר מקום.
קרטיד לעכבר העיר
סטפ אפ 3: הרבה ריקוד, מעט תוכן
ציטוט ההודעה
