סיכום 2010- חלק 3
רשימת הסרטים שלא זכו להיכנס לרשימה הסופית ממשיכה ולאחריה, מגיעה גם רשימת הסרטים הרעים של שנת 2010:
• Please Give – סרטה החדש, השנון ואפילו מרגש של ניקול הולופסנר הוקרן בפסטיבל ירושלים ומשום מה לא הגיע לבתי הקולנוע בישראל, דרמה קומית שנונה וחכמה על אנשים שיש להם ולא יודעים מה לעשות עם זה. קת'רין קינר, רבקה הול ואמנדה פיט מעולות.
• החיים בזמן מלחמה – טוד סולנדז חוזר לעצמו בסרט המשך להיט שלו "אושר". התוצאה כמו תמיד מאוד מטרידה ואף אפקטיבית.
• RED – סרט הפעולה המסחרי הכי טוב שיצא במהלך 2010 בבתי הקולנוע בארץ. צוות כוכבי קולנוע ותיקים ביניהם זוכת האוסקר הלן מירן בשפע סצנות פעולה מוקפדות ועם המון הומור.
• מצ'טה – סרט הפעולה המסחרי הכי טוב שלא יצא במהלך 2010 בבתי הקולנוע בארץ והוקרן מספר פעמים בסינמטקים. רוברטו רודריגז מחזיר את האלימות המדממת למבוגרים בלבד בצורתה הגרוטסקית ביותר אל המסך הגדול ולינדזי לוהן מתפשטת ועושה את זה עם אמא. מי צריך יותר מזה?
• סולומון קיין – רק בסינמה סיטי בלי שום יחסי ציבור אפשר למצוא באמצע הלילה יציאות הזויות כמו הסרט האחרון של הבמאי הבריטי המעולה מייקל גיי באסט וכמו בסרטו פורץ הדרך Deathwatch גם ב"סולומון קיין" יש המון סצנות פעולה, קצת דיבורים, דם שנשפך מכול כיוון בלי הפסקה וסצנות מטרידות ומפחידות.
• באה בקלות – קומדיית נעורים קלילה עם המון מודעות עצמית ושחקנית צעירה בשם אמה סטון שמחזירה את ה Fun לז'אנר שהוליווד כמעט הצליחה להחריב.
• טרילוגיית המילניום – הקולנוע השבדי עשה את זה לחובבי סרטי המתח השנה. עיתונאי חוקר, האקרית מחשבים קשוחה, שלושה סרטים, שלושתם אפקטיבים, מבדרים, אינטיליגנטים וראויים ולכן הם חולקים את אותה קטגורייה. ככה יעשה לנערה שבעטה בקן הצרעות, שיחקה באש ויש לה קעקוע דרקון.
השנה ניסיתי לחסוך לעצמי את הכאב והסבל שבצפייה בסרטים שידעתי מראש שהם עלולים לגרום לי להצטער שנכנסתי בכלל לאולם הקולנוע. אבל דווקא השנה אנשי קולנוע אהובים עלי במיוחד גרמו לי להצטער שבכלל חשבתי לצפות בסרטם.
הסרטים הרעים:
סקס והעיר הגדולה 2 – סצנת החתונה בתחילת הסרט הוא הדבר הכי טוב בסרט ואחרי הסצנה המשעשעת עם לייזה מינלי כנראה שהסרט היה צריך להסתיים. השעתיים שבאו לאחר מכן הרגישו יותר כמו חמש שעות. סרט רע מאוד, מיותר, משעמם ומביך. געגועים לסידרה.
אינוויקטוס / מכאן והלאה – זקנתו של קלינט איסטווד לא עושה לא טוב. לא עם הדרמה הדרום אפריקאית ולא עם סרט העולם הבא שיוצא בארץ באמצע ינואר. כשצופים בסרטים האלה יש תחושה ששפילברג שהפיק אותם ביים ולא איסטווד עצמו. סרטים רעים ופומפוזים שלא מכבדים את הבמאי הצנוע והכישרוני.
אליס בארץ הפלאות – טים ברטון, עוד במאי שאני מעריץ בפאשלה גדולה וכואבת בשם "אליס בארץ הפלאות" כגודל הציפיות כך גם גודל האכזבה. בעיקר משעמם, לא מצחיק, לא מפחיד ואפילו מאוד מכוער ויזואלית.
התנגשות הטיטאנים – אין מה להשוות בין לואי לטרי במאי סרטי "המשלח" לברטון או איסטווד אבל אני ממש אוהב את סרטי הפעולה הקטנים שהוא יצר בצרפת והמעבר שלו להוליווד כנראה לא עשה לו טוב, אחרת אין דרך להסביר את אסון הטבע שנקרא "התנגשות הטיטאנים".
סקייליין – ואם באסונות עסקינן, סקיילין הוא אסון מהפריים הראשון עד האחרון. מסוג הפאדיחות שעדיף שהיו נשארות נעולות בחדר העריכה.
אני אהבה – ישירות לערוץ ויוה, מעורר פרצי צחוק בלתי צפויים, מעדיף את טילדה שלי דוברת אנגלית.
העץ – מעדיף אותם בכרמל ולא בקולנוע.
טרון מורשת – עצוב שהסרט הלוהט של החורף ואחד הסרטים המתוקשרים של השנה האחרונה מתגלה כנפיחה פטפטנית מייגעת ומיושנת.
ציטוט ההודעה
ספוילר: 
