בעיה משפחתית (אח שלי)|16.5
היי לכם, יש לי כבר כמה זמן בעיה שמאוד מציקה לי ביומיום ובכלל במשפחה. זה הופך את היום שלי לסבל אמיתי.
היום אני בת 16.5, מסיימת כיתה י"א יש לי משפחה מצומצמת מאוד: אמא ואחי הגדול שגדול ממני ב- 3 שנים. את אמא שלי אני מאוד אוהבת ומכבדת ואת אחי הגדול... עד לא מזמן אהבתי וכבדתי אותו. הוא היה אפילו דוגמא לחיקוי. היום, הכול השתנה אני ממש לא יכולה לסבול אותו ופסקתי לכבד אותו, היום אני לא מעריכה אותו כמו פעם ויש לזה כמה סיבות, אני אנסה להסביר.
פעם הוא היה ילד חמוד שמכבד את הקרובים שלו, היום הוא נהרס במיוחד כלפי. בכול הזדמנות שיש לו הוא מעליב אותו ומכעיס אותו נורא. אני תמיד במקום האחרון אצלו... הוא אומר לי: "מה את יודעת בחיים בכלל?", "את מפגרת... אם לא היית מפגרת לא היית אומרת את זה", "את לא תצליחי בחיים ככה, תסתכלי על עצמך אפשר פשוט לרחם עליך את פשוט עלובה" ועוד הרבה דברים עלובים שאני לא אפרט כאן עכשיו. אני לא יודעת איך אתם הייתם מרגישים אם מישהו (במיוחד קרוב משפחה) במקום לתמוך בכם ולעזור לכם, מוריד לכם ככה את המוטיבציה. אנחנו רבים על הרבה נושאים ותמיד בסוף ויכוח הוא אומר לי שאני כלום, אני לא ראוייה לכלום, אני לא השיג כלום, אני חיה בחלומות (אני ממש לא, אני ריאלית לגמרי...), אני אף פעם לא אעשה משהו באופן עצמאי (ונמאס לי להתווכח על זה כי לא פעם עשיתי דברים באופן עצמאי, אז אני באמת לא יודעת למה הוא מתכוון כשהוא אומר את זה)... הוא מרחם עליי בגלל מה שהוא חושב עליי, הדבר הכי נוראי שיכול להיות זה שמישהו ירחם עליכם. אני לא רוצה לעורר לאף אחד תחושות רחמים כלפי... אני לא צריכה את הרחמים שלו, זאת מילה עם קונוטציה שלילית. בשבילו אני עאד כזאת רמה כלום ועד כזאת רמה עלובה שהוא מרחם עליי... הוא פשוט לא מכבד אותי. יש לו לפעמים ימים שהוא בה ומתחנף עליי ונותן לי חיבוקים. יש לו ימים שזהוא מתנהג עליי כמו אל ילדה קטנה בת שנה והוא לא קולט שזה מפריע כי מזמן עברתי את הגיל הזה. ניסיתי לשבת ולדבר איתו ולא פעם אמרתי לו שיפסיק להעליב אותי ככה כי זה פוגע לי במוטיבציה ובאני עצמי, אני התחלתי לאבד ביטחון בגללו והסברתי לו את זה לפחות מאה פעמים בכול פעם ישבתי איתו 40 דקות להסביר לו את מה שאני מרגישה. זה לא עוזר, אחרי לילה אחד הוא שוכח הכול או פשוט לא רוצה להתחשב ברגשות שלי. אני לא יודעת מה אתם הייתם מרגישים במקומי, אבל אחרי כול זה התחלתי לשנוא אותו ממש! קשה לי להימצא לידו כי הוא ימצא מה להגיד לי וגם אם אשב לי בשקט בספה בפינת החדר הוא יבוא... ויתחיל עם השטויות שלו.
אתם בטח חושבים עכשיו על רעיון: "תגידי לאמא שלך..." אמרתי גם לה וגם לה לא אכפת ממש היא תמיד לצידו. זה היה ככה תמיד. הוא הבן האהוב שלה, הוא הכי טוב בשבילה הוא פשוט אהוב שלה... אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל למשל אם הוא יעשה משהו לא הולם היא כמעט ולא תעיר לו אם אני אעשה את אותה הטעות היא תצא עליי ב- 100 אחוז של כעס ואז היא לא תדבר איתי. אני מנסה לעזור לה בהכול, אם זה ניקיון או כביסה, אם זה להכין ארוחה או לשטוף כלים הכול באמת... לעומת אח שלי שמזבל את הדירה ולא חושב לנקות אחריו ובכול זאת היא תאהב אותו הרבה יותר. אני יודעת שתגידו לי שאני לא יכולה לדעת... אבל אני כן, רואים את זה לפי התנהגות וגם מרגישים את זה בדיוק ככה כמו שתבינו שבן או בת הזוג שלכם לא אוהבת אותכם... ניסיתי לדבר על זה היא אומרת שהיא אוהבת את שנינו באותה רמה, אני יודעת שלא וכול מה שנשאר לי לעשות זה להביט על החיבוקים שלהם והנשיקות והמחמאות וכו'...
אני לא יודעת מה לעשות אני ממש כועסת... אני יודעת שאני לא יכולה להכריח אף אחד לאהוב אותי קצת יותר. אני פשוט לא מבינה למה למישהו מגיע הכול בלי שיתאמץ ולאחרים... גם אם הם יהפכו את ההרים הם לא מקבלים כלוםאני מדוכאת מהמצב וכבר אין לי מה לעשות. אני לא יודעת איך עוד להסביר. זה פשוט מעליב וממש פוגע. אני מרגישה שאני פגועה מאוד אני לא רוצה כזה אח חסר כבוד. איך אני יכולה להתגבר עליו? איך לא להתייחס לשטויות שלו? את אמא שלי אני אוהבת מאוד כמו שאמרתי מקודם, אבל את אחי הגדול פסקתי לכבד ואני חושבת שגם רגש של אהבה כלפיו עבר לי מזמן... אין לי אח, אני לא נזקקת בכזה קרוב כי הוא לא נזקק בי ברוב המקרים אז למה אני צריכה לסבול ולהתחנף עליו? וכשיבואו אנשים מבחוץ להראות להם שאנחנו יופי של אחים כדאי שלא יחשבו שאצלינו במשפחה הכול לא כמו שצריך, למה אני צריכה לעשות את הרושם הזה? ואז לבכות כי הוא פוגע בי ממש. והכי מאכזב שזה אם קרוב עליך
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי משתמש אנונימי
