הסרט שלי
לסרט שלי, בו אני מככב,
החלטתי ללכת ולצפות.
מתיישב לי, חושב וחושב,
יושב בקהל, הו, אינני יכול לחכות!
האורות נרגעו, שקט השתרר,
את הסרט החלו להקרין על המסך.
בין רגע, מזדקף, מתעורר,
את הרגע הזה לעולם לא אשכח.
כעת מסתכל אני, בדמותי הפוסעת,
ובאמצע הדרך, מועדת.
בשביל הכאב, נוסעת היא, נוסעת,
על מנת לקום על רגליה, באבנים נאחזת.
ובסוף הסרט, כשהקהל קם להריע,
אני נותרתי יושב.
והבמאי אומר: "כעת הרגע המכריע",
"מהו?" הותירני חושב.
הבמאי לי קרא, לעלות על הבמה,
ואני נעמדתי דומם.
הבמאי אחז בידי, תחתיי נפלה האדמה,
והקהל בי בהה, משתומם.
וכעת הבמאי, את עתידי קובע -
האם אחזור לקהל או אמשיך לעמוד.
בתפקידי נכשלתי, את זאת הוא יודע,
אך איני יכול מחדש על הסרט לעבוד...





.
ציטוט ההודעה


ספוילר: 
,
