שוב נסיון...
כרגע מבחינתי הסיפור הזה מפגר. אבל באיזשהו נקודה בחיים זה היה נחמד..
צעדיו הדהדו בקול בשעה שחצה את המסדרון הגבוה הזהוב אל עבר חדר המועצה. הוא יכל לשמוע את הצעקות שבקעו מחדר המועצה עוד שטיפס במדרגות הכסף שלושה קומות מתחתיו. גלימתו האדומה השתרכה על הרצפה מאחוריו וידו עטוית הכפפה האדומה שיחקה בעצבנות במטה הכסוף שהחזיק בידו.
האלף טורגול, ראש מסדר המאגים, עשה את דרכו אל עבר פגישת חירום שזימן המלך הראן, מלך הסטל. פגישה שנקבעה כשהתגלה עד כמה קרובים צבאות אנגמאנדו אל שערי הסטל.
טורגול הגיע אל דלתות האלון הענקיות שמובילות לבמה המרכזית, ופנה שמאלה אל עבר גרם מדרגות אבן. הוא טיפס אל עבר הקומה הראשונה והגיע למסדרון צר, הוא המשיך לצעוד במסדרון, חולף על פני וילונות אדומים רבים, עד שהגיע אל התא שלו. הוא דחף את הוילון האדום ונעמד לפני מעקה הנחושת.
חדר המועצה היה חדר עגול וגדול, בעל רצפת זהב מבריקה, שטיח אדום עגול עמד במרכזו, ועליו עמד המלך הראן. סביבו, בתאים רבים דומים לזה של טורגול, במעין מרפסות נחושת קטנות, עמדו כל חברי המועצה. הם עמדו בפני ויכוח סוער. המלך הראן הרים את ראשו בהקשבה לצעקות. אך עיניו החדות הבחינו בכל זאת בטורגול הנכנס לתאו. הוא הביט בו לרגע, ואז החזיר את מבטו אל עבר האדם שצעק כעת, היה זה ריסט, גנרל צבאות הצפון, אדום פנים וקירח, שעמד לצידו של שר צבאות הסטל, דאגור.
"הגורגים השמידו את ארטיל והם יעשו זאת לנו אם לא נפעל בהקדם" הוא צעק, "ההגנה בשערים נמוכה בהרבה מהנדרש! עלינו לגייס את כל מי שכוחו במותניו למערכה הזאת! אם צבאות אנגמאנדו יתקפו עכשיו הם יצליחו לחדור לעיר תוך רגע! נאבד את היתרון הטבעי שקיים ליד השערים ואז המלחמה מולם תהיה בלתי אפשרית!"
"הגיוס יעלה הון!" צעק אנקו, שר ויועץ המלך, "ואנגמאנדו לא הראתה כלל סימנים עוינים כלפינו!"
"כן?" צעק ריסט, "מלבד שלושת הסיירים הגורגים שנמצאו ליד עמק אלין! או שאתה טוען שאלו שלושה גורגים תמימים שהלכו לאיבוד?"
"אתה קופץ למסקנות מסוכנות בגלל דבר כל כך קטן!" צעק אנקו.
המלך הראן הוריד את ראשו והביט במחשבה עמוקה אל תוך רצפת הזהב. טורגול כמעט והרגיש את גלגלי השיניים פועלים בראשו של המלך. המלך היה האדם החכם ביותר שטורגול הכיר, וטורגול הכיר אנשים רבים במשך שבע-מאות שנות חייו.
לפתע החזיר המלך את פניו אל ריסט. "האם אתה משוכנע שהצפון לא יעמוד במתקפה של אנגמאנדו?"
"לא הוד מעלתך, אני משוכנע" אמר ריסט, והרכין את ראשו האדום מעט.
"אז הכוחות בשערים יתוגברו" פסק המלך הראן, "שלוש-מאות אנשים לכל קילומטר של החומה, למשך חמישה ירחים מלאים"
"אני לא חושב שזה מספיק הוד מעלת.."
"אני משוכנע שזה מספיק ריסט" אמר המלך הראן והרים את ידו. ריסט נדם מיד. "טייט" אמר המלך הראן אל עבר שר העמים, אדם מלא, בעל חזות של נסיך מפונק, זה הרכין את ראשו במהירות, "מה בדבר הגמדים של נוגייט? האם העברת להם את דבריי?"
"כן עוד מעלתך" אמר טייט בקולו הגבוה, שכה לא התאים לחזיתו הרחבה, "מלך הגמדים, נאמבה, מוכן לפגוש אותך ולדון בנוגע לקשר בין העמים"
"מצוין" חייך המלך הראן.
"אם יורשה לי לשאול, אדוני הוד מעלתך.." התפרץ לפתע טייט, אך נראה שאין זה מפריע למלך, "מדוע ברצונך ליצור שותפות עם עָם ברברי ומרדן כמו הגמדים?"
"אוו טייט" חייך המלך הראן, "אל תיתן לזקנם העבות ולשפתם הגסה לבלבל אותך, הגמדים מסתירים הרבה חכמה עתיקה ונשכחת מתחת לקסדות הברזל שעל ראשם. השותפות עימם היא למען הסטל לא פחות מלמען נוגייט"
"כן הוד מעלתך" אמר טייט בהכנעה.
"אם כך, אנא אמור להוד מעלתו נאמבה שאפגוש אותו בהקדם האפשרי, ושאני מאושר שהוא רואה את הדברים כמוני" אמר המלך הראן באושר.
"כן עוד מעלתך" אמר טייט.
הפגישה נמשכה עוד שעה ארוכה בה פקד המלך הראן כיצד ומתי יגויסו הכוחות החדשים, הוא גם התעדכן בחדשות בנוגע לאקדמיית הקסם ההולכת ונבנית בכיכר העיר. בסוף הפגישה ביקש המלך הראן מטורגול להישאר איתו להתייעצות. אין זה היה זר בהיכל המועצה. רבות היו הפגישות שבהם ביקש המלך הראן מטורגול להישאר כשנגמרו, מאלו שלא ביקש.
"מה דעתך בנוגע לאנגמאנדו, טורגול?" שאל המלך הראן שצעדו שניהם במסדרונות הגבוהים של הטירה, "האם לדעתך פעלתי נכונה כשהקשבתי לריסט?"
טורגול לא ענה מיד. הוא צעד יחד עם המלך עד להיכל המלכים לפני שענה, שניהם חלפו בינתיים ליד פסליי הענק של מלכיה הקודמים של הסטל.
"אני חושב שהסטל קיימת בסכנה גדולה" אמר טורגול, "אך איני יודע עד כמה ריבוי הצבא יוכל לעזור"
"עד כדי כך?" הביט המלך בטורגול במצח מקומט ודואג.
"האם הוד מעלתו נלחם פעם בגורג?" שאל טורגול. המלך הנהן בראשו לשלילה.
"אני נלחמתי, לפני שנים רבות, עוד שהייתי תלמיד באקדמיה" אמר טורגול, "הם היו רק חמישה גורגים, אך ההרס שהם עשו היה עצום. המחיר שהם לקחו היה כבד מדי"
"מה מקור כוחם?" שאל המלך בשקט. שניהם עצרו ליד פסלו של סב-סבו של הראן. מלך יהיר פנים. אור לפיד הרקיד צלליות על פניו.
"פחד" אמר טורגול, "הגורגים הם יצורים כהים, פרועים, בעלי עיניים אדומות כדם שמביטות היישר בעיניי הקורבן, מפילות פחד גיהינום בליבו של כל יריב. פחד גדול מהמוות עצמו"
"מה אתה מציע שאעשה?" אמר המלך בקול שקט ודואג, כל כולו אומר דאגה, פיו היה פעור מעט.
טורגול הביט עוד רגע בפניו היהירות של סב-סבו של הראן, "אין שום כוח אנושי או אלפי שיוכל לעצור את צבא הגורגים" אמר טורגול. פניו של הראן נפלו.
"אז גורלה של הסטל אבוד?" אמר המלך הראן בצרידות, "האם עליי לצוות לפינוי הארץ? לרדת למחתרת?"
טורגול חיכה עוד רגע, הוא חשב בכל כוחו. אך בראשו עלה רק אותו רעיון אבוד.
"אני מצטער הוד מעלתך" אמר טורגול, "איני יודע"
המלך הרים יד רועדת מעט אל זקנו הלבן. פניו היה זקנות מאי פעם. "תרצה לבוא איתי טורגול אל מצודת פואין?" אמר המלך הראן, "שלושת הסיירים הגורגים שנלכדו עצורים שם. ברצוני לדעת מול מה אני עומד"
"כן הוד מעלתך" אמר טורגול והרכין את ראשו. שניהם עשו יחד את דרכם אל רחבת הארמון.
הערב כבר ירד לפני שהגיעו טורגול והמלך הראן אל מצודת פואין, המצודה האפורה והקודרת אפפה עורבים וצחנת ריקבון. המלך הראן ירד ראשון מהכרכרה, גלימתו האדומה החליקה מטה כמשי. טורגול ירד מיד אחריו. עננים כהים כיסו את השמיים מעליהם. "מקום מזעזע" אמר המלך הראן בבעתה. הוא וטורגול החלו לצעוד לכיוון שערי המצודה, אלו נפתחו באיטיות לכבודם. מספר גדול של שומרים עמד לכל אורך החומה הגבוהה. אדם גבוה, לבוש אדרת אפורה ומטונפת, קיבל את פני המלך בהשתחוויה עמוקה.
"ברוך בואך אל מצודת פואין הוד מעלתך" אמר אנגול, שומר המצודה. טורגול הבחין בשיניים חסרות רבות. אלו שכן היו נראו מעט מצמררות. חדות מדי.
"תודה אנגול" אמר המלך, מורה לאונגול להזדקף בהינף יד, "ובכן, היכן היצורים שנתפסו"
"אחריי הוד מעלתך" אמר אונגול, הוא הסתובב במהירות ויצא אל עבר בניין המצודה, כולו אומר ריקבון.
השער החלוד נפתח לכבודם והם נכנסו למסדרון חשוך וארוך.
"אנחנו כמעט ולא יורדים למטה" אמר אונגול בקול רועד במקצת, "אנחנו לא צריכים. הם לא צריכים לאכול, לישון, או בעצם כל דבר אחר. הם תמיד רק עומדים שם. עומדים ומסתכלים" קולו ירד ללחישה במילים האחרונות. הוא המשיך לצעוד לצד הלפידים הכבויים, הלחים.
לפתע פנה אנגול אל גרם מדרגות צר וחשוך עוד יותר מהמסדרון מעליו. למען האמת, הסיבה היחידה שיכלו טורגול והמלך הראן לראות את דרכם בחשכה הייתה ראיית האלפים שלהם. לבסוף הם הגיעו למסדרון חדש, הוא היה קצר מאוד וריק לחלוטין. מלבד דלת אחת, עשויה פלדה עבה, שעמדה ממש בסופו. אנגול הושיט יד רועדת ביותר אל כיסו ושלף מפתח חלוד, הוא הביט בדלת במבט מוזר, ואז במלך הראן, ואז בטורגול.
"אינך חייב ללוות אותנו אנגול" אמר טורגול, הוא לקח את המפתח מידו של אנגול ויצא עם המלך הראן אל עבר הדלת.
"רוב תודות לך אדוני, טורגול" אמר אנגול, וצעד אל עבר המדרגות במראה של הקלה.
טורגול הגיע אל הדלת והכניס את המפתח אל חור המנעול. כשהדלת נפתחה משב רוח קפוא ומסריח מילא את אפו של טורגול. הם נכנסו אל החדר החשוך. וטורגול הדליק לפיד בקסם.
הם עמדו שם. הגורגים. קשורים אל הקיר בשלשלאות ברזל שהשתלשלו מצווארם. הם היו דוממים לגמרי, כמו פסלים, מביטים במבט של שנאת מוות, בעיניהם האדומות. המחרידות.
המלך הראן נכנס פנימה בעיניים מצומצמות. הוא סרק את גופם של הגורגים, הגוף המחריד, האפור, הרקוב.
"אמרו לי מיד" אמר המלך הראן, "למה הגעתם לארץ שלי! למה הגעתם אל הסטל!"
אחד מן הגורגים הרים את ראשו המטונף, רק מעט, אל המלך. הוא דיבר. לא בשום שפה אנושית, אלפית או אורקית, הוא דיבר בשפת השדים.
"אני מריח את הדם שלך" הוא אמר בקול של גסיסה, "אני מריח אותו עכשיו, עוד לפני שהוא נשפך"
"אתה מבין אותו? מה הוא אומר?" שאל המלך הראן את טורגול.
אך טורגול לא ענה. זיק מסוכן נצנץ בעיניו.
"חיכינו לך" אמר הגורג בקולו המחריד. לפתע, ניער היצור את ראשו ופתח את פיו מלא השיניים החדות, הוא פלט שאגה מחרידה. אז, החלו היצורים להשתולל. הם ניגחו את עצמם באוויר, מה שגרם לשלשלאות הברזל להתמתח לכל אורכם. ושוב הם עשו זאת, שוב ושוב, ולפתע החלו האבנים המחזיקים את השלשלאות להיסדק. הגורג שדיבר היה הראשון להשתחרר, האבנים מאחוריו נשברו לגמרי והשלשלת נפלה ארצה, הוא זינק על המלך הראן, שני הגורגים השניים המשיכו להתפרע.
טורגול הביט לצידו ברוגע, אל המלך הראן, הוא ראה את הגורג נלחם בכל כוחו באוויר סביב המלך הראן, שהביט בו בעיניים אדישות מעל זקנו הלבן. כמובן, למלך הראן היו הגנות קסם רבות. הגנות קסם שניתנו לו על ידי כוחות העולם עצמם. אחת מהם, והחזקה מכולם, הייתה ששום יצור בעולם, מלבד אלו שדמו של המלך הראן זורם בתוכם, לא יוכל לגעת במלך. לא בידיו ולא בנשק. מעין הילה עוצמתית סבבה אותו, הילה ששום יצור לא יכול לשבור.
שני הגורגים האחרים השתחררו, אחד מהם זינק גם הוא על המלך הראן. השני זינק על טורגול. טורגול הרים את מטהו והיצור הועף אל הקיר מאחוריו, התנגש בכוח ונפל על האדמה. הגורגים הבחינו ביצור שהעיף טורגול והחלו לצעוד לאחור. אך היה זה מאוחר מדי. טורגול הרים את מטהו, אמר את הלחש האכזרי ביותר שיכל לחשוב עליו, והנחית את המטה בכל כוחו על הרצפה.
שלושת הגורגים הועפו אל הקיר בעוצמה. חבלים של אור החלו לצאת יש מאין והתהדקו סביב צווארם וסביב ידיהם ורגליהם, הידיים נקשרו אל מאחורי הגב, והרגליים התהדקו זה לזה. עוד חבל אחד, עבה מעט יותר, צץ לפתע סביב צלעותיהם של היצורים.
מלבד העובדה שהחבלים היו מהודקים כל כך (והמשיכו להתהדק כל רגע שחלף) שהעצמות תחת בשר היצורים החלו להיסדק, החבלים גם היו חמים כמו לבה רותחת. הם נפלו על האדמה כמו שקי תפוחי אדמה, שואגים. [/B]
ציטוט ההודעה
,
נכתב במקור על ידי rrr1234
