מדוע אני אוהב שקדי מרק?
האמת שהם פשוט ממש טעימים.
לא, חייבת להיות סיבה אחרת, עמוקה יותר, אבל למה?
מתוקף היותי צעיר שעבר את חציו היפה של גיל הזהב, אני ילד בן 25 והייתי מגדיר את עצמי כבלתי ניתן להגדרה.
"חמודי, אל תשכח לצאת עם מעיל דני, ממש קר היום בחוץ", נשמעה צעקה מוכרת מהקצה השני והפחות מנוכר של הבית. כן, אני גר עדיין עם ההורים. יש מצב שזה מתקשר לעובדה שאני אוהב דברים בינוניים כמו שקדי מרק, אבל אני חושב שיש כאן משהו מעבר לזה.
אני לא פילוסוף. מעולם גם לא הייתי ולא התיימרתי להיות, אבל זה תמיד לי נראה כל כך קל, לדבר בטרמינולוגיה כל כך מסובכת קשת הבנה, תוך כדי ברבור כמה הברות פשוטות כך שגם האדם הפשוט יקלוט, הגעה להארה מסוימת תוך כדי התנשאות ורבלית על כלל הקוראים והרי לכם, הנני פילוסוף.
'למה אני אוהב שקדי מרק' פשוט נשמע שם טוב, כמו 'מי הזיז את הגבינה שלי?' ו'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' של רובין שארמה, זה לא אומר שגם מה שאני אכתוב יהיה טוב כמותם אך לפחות הוא בהחלט מתיימר להיות.
תמיד יהיו במהלך החיים פילוסופים והוגי דעות ממגדלי השן למיניהם, שיהגו, יחברו ויכתבו המון טראש על עובדות רבות שברורות וידועות לכולנו, על אף שאף אחד מאיתנו לא מוכן להודות בהן, חוץ מהוגי הדעות החרוצים הללו.
בקשר אליי, אני חושב שתמיד הייתי בינוני בהכל, מתחילת חיי. ציונים בינוניים, מחשבות בינוניות, חברים בינוניים וחיים משעממים שהייתי מגדיר בינוניים-מינוס וזה עדיין בגדר פירגון טרזני כלפיהם כך שבכלליות, איני מרוצה מהמקום אליו הגעתי. עכשיו, כשאלות ספנסר ג'ונסון ורובין שארמה שאני בטוח שהתחבטו בשאלות הללו, שאלתי היא כזו: כיצד אני לוקח משהו קיים, חפץ מוצק ולכאורה נטול רגשות כגון 'שקדי מרק', והופך אותו למדריך דרך רוחני שיעזור לי לכבוש את יצרי ולהבין את תורת חיי.
האם בכוחם המינימליסטי של שקדי המרק טמון כוח אסטרונומי שיכול להוות תשובה לשאלה הגדולה?
בכדי לענות על השאלה הזאת, עליי לחזור אחורה ולהבין כיצד הכל נוצר, (אני לא מתכוון לאסכולות השנויות במחלוקת של דארווין בקשר לעולם אלא פשוט לייצור שקדי המרק).
קמח חיטה, מלח ותבלינים, בל נשכח שהוא מכיל רכיבים טבעיים בלבד. מידיוקריסי במלוא הדרה. בינוניות לשמה.
לא חסרות סיבות טובות להשוואה דייקנית בין עצמי לבין השקדים, תהיתי לעצמי בעודי לוגם בקרתנות מהמרק החם כשאמי מוסיפה לי שקדי מרק נטרליים לתוך הצלוחית, "אתה נראה מהורהר, על מה אתה חושב?", שאלה אמי. "האמת שעלייך, עליי, על החיים, איך בכלל הגעתי לפה? איך הגעתי למצב הזה? אני בודד ומהרהר על הקשר המסתורי בין שקדי המרק לבין נבכי נפשי האפלה. למה את לא רואה את זה? למה לא אמרת לי אף פעם שאני שונה? טוב, האמת שאמרת אבל מעולם לא ייחסתי לכך חשיבות, היית צריכה להתאמץ עוד טיפה"
"דן, הכל בסדר? למה אתה לא עונה?", כמובן שאמי הופתעה משתיקתי מאחר ואת העול הרכון עליי לא שיתפתי איתה. יש המון דברים שרוצים לספר לאמהות שלנו, פשוט אי אפשר.
ישבתי שם מהורהר עוד כמה דקות ולא פציתי מילה.
תכלס, שקדי המרק מכילים את משמעות חיי, ואני מתיימר להציגם כאבן דרך אפוקליפטית במסלולי השגור. הם לא מתוקים מדיי, וגם לא מלוחים מדיי, תפלים, כמוני. אפשר לאכול אותם בלי סוף כי לא באמת מרגישים אותם, אין להם שום השפעה מאחר והם כל כך קטנים ולא מזיקים. אשתמש במונח טלנובלי מהעבר - למל"מים, לא מועילים ולא מזיקים. אין גם שום בחירה של ממש בהחלטה לאכול אותם, זו לא שבירה של מוסכמות גלובלית. אך מצד שני, על אף שאיני מכיר בהם, יכולים להיות אנשים שלא מחבבים את השקדים ואף מתעבים אותם. היה נחמד לשבת עם אחד מאותם אנשים אלו לשיחה, למרות שנושאי השיחה היו מדולדלים במהירות מאחר שזאת נראית לי משימה קשה מדיי להפליג על כנפי ייצור שקדי המרק וההיסטוריה מלאת התהפוכות שלהם, ליותר מדיי זמן.
האמת היא שהם גם לא ממש מלכלכלים , כך שלהשוותם למאכלים אחרים כגון במבה, עוגיות למיניהן ושאר ירקות, לא יהיה אפשרי מאחר שבשונה מהם, באכילת השקדים אין צורך בחשיבה מוקדמת בנוגע לחשיבות השימוש בידיים ומיקום הכיור הקרוב למקרה שרוצים להשתמש במחשב.
זוהי החלטה בדלנית, כמעט רופסת, לאכול שקדי מרק.
לדוגמה, לאחר שסירבתי במשך כמעט 20 שנים, לאכול כרובית מבושלת, הסכמתי לבסוף, לאחר שכנועים חוזרים ונשנים של הוריי. משום מה הם חושבים שאם אתחיל להשתנות בדברים קטנים, כך הם ישפיעו על הגדולים אבל ניחא.
כל כך נרתעתי קוגניטיבית מאכילת הכרובית, שבלוטות הטעם שלי בקושי עבדו. מלחמת עולם התרחשה בין המוח המשוגע שלי לבין בלוטות הטעם. המרקם היה טעים, התיבול היה נכון, אפילו הכרובית הייתה מבושלת במידה הנכונה, הכל היה טוב, חוץ מהמוח שלי. הפה אמר לי לאהוב את זה, אבל המוח סירב בכל תוקף, הוא לא הסכים לקבל מישהו זר למערכת, פניי התעוותו לסירוגין עד שהסברתי לאמא את המקרה, "אמא, זה טעים, אני אמור לאהוב את זה, אבל המוח שלי אומר לי לא. 'אתה לא אמור לאהוב את זה', מצטער אמא, אבל אילו רק היית נותנת לי את זה לפני שכל הפרדיגמות וההנחות מוקדמות על כרוביות היו נכסות לי לראש".
ההחלטה לאכול משהו שמהווה שינוי, לא התקבל בשום פנים ואופן.
שקדי המרק, לעומת זאת, על אף שהם רבים, הם דומים ובודדים, מעט כמוני. אי אפשר להשוות אותם לתוספי מזון אחרים, חוץ מקרוטונים שמחזיקים בדמיון הקרוב ביותר למרות שהם גם שונים בכך שאף פעם לא נשנשתי בהנאה צרופה קרוטונים קשיחים.
אני חושב שתהליך הייצור של שקדי המרק לא ממש מעניין אף אחד בכל מקרה, מעט כמו תהליך הייצור שלי, במהלך חיי. המכונות בעיקר מהוות את המומנטום המשמעותי והשקדים פשוט זורמים, להנאתם אם יורשה לי לציין.
זוהי בדיוק הבעיה. הניטרליות שלהם, ושלי לכאורה כמובן, מהווה הנאה ארוכה של גלישה אין-סופית במגלשת מסלול החיים ועצם כך שנטילת החלטות משמעותיות ובחירות מלחיצות, הן לא מנת חלקי, נוח לי, כשם שנוח לשקדים.
לא תמיד הייתי כזה, תמיד רציתי יותר מעצמי, על אף שידעתי שלא תמיד הייתי מסוגל. ופעם נוספת, ממש כמו שקדי המרק. הם יודעים שהם מסוגלים ליותר, הרי בלעדיהם מרק צח לא היה אותו מרק צח, הם יודעים שהם המרכיב החסר אך עדיין מאידך גיסא, נמצאים בתחתית שרשרת המזון, משמעות כפולה. אך בכל זאת, כנראה שנוח להם שם, וכנראה שגם ככל הנראה, גם לי נוח כאן, אך המטרה היא לא תמיד נוחות, לפעמים המטרה היא אי-נוחות.
שקדי המרק מצאו את המקום שלהם ואני עדיין לא.
"לא תודה אמא, אני לא רוצה שקדי מרק", אמרתי בקול טנורי. מאז שאני זוכר את עצמי, לא סירבתי מעולם למנה הגונה של שקדי מרק, "אני גם עוזב מחר, מצאתי דירה בת"א, משהו קטן עד שאמצא משהו נורמלי יותר"
הייתי צריך להביט עמוק בהבעה ההמומה של אמי כדי להבין שמצבי היה גרוע יותר ממה שחשבתי, השינוי המטורף שכרגע הצגתי בפניה היה נדבך זר לחלוטין מכל מה שהכירה עד היום.
"אני צוחק אמא, נראה לך?", חזרתי למציאות עם תשובה מספקת לשאלתי הראשונה, "ותעבירי לי בבקשה את השקדים".
שינוי כזה לא קורה כל כך מהר, זאת לא החלטה אם לאכול את המרק עם או בלי שקדי מרק.
ציטוט ההודעה
,
