הקדמה| סרט שחור לבן
"אתה בטוח שכדאי?" שאל ליאור בחשש.
"כן, זה לא כזה מסובך. נתפס על הפחים, נקפוץ מעבר לגדרות נרסס את האולם ספורט ונלך." עניתי.
"אבל אמיר-" קטעתי אותו "בלי שום אבל!". ליאור הסתכל על האדמה הקשה והחומה ואז הרים את ראשו.
" רותם, הכל מוכן?" שאלתי.
"כן, יש תרסיסים, ויש פותחי מנעולים. שום דבר לא יכול להשתבש." הוא ענה.
"כדאי שלא, אין לי כוח לחזור שוב לבית הכלא לנוער." אמרתי.
"היית שמה רק לכמה ימים, זה לא מזיק להתפתחות של ילד בן שש עשרה"
לא עניתי, לא היה לי מה להגיד. פשוט שתקתי. העפתי מבט לירח הלבן שנצנץ, לעשרות העטלפים החולפים מעל ראשי, ולאזור הדומם שבית הספר בלילה. "טוב חברים, בואו נגמור עם זה!" קראתי.
התחלנו לרוץ לעבר אולם הספורט אבל אז ליאור נפל. "רותם תקרא לעזרה!" צעקתי לעברו.
כעבור מספר דקות הגיעו עוד כמה חברים, האחרונים "בחבורה" שלנו. יובל, איתי, שי, נועם והגר. איתי ויובל סחבו אותו לעבר הספסל והבנות שי, הגר ונועם הוציאו ערכת עזרה ראשונה והתחילו לחבוש את רגלו הימנית.
ניגשתי על רותם "שום דבר לא יכול להשתבש?"
"חוץ מזה.. אני מקווה."
"מה מצבו?" שאלתי את הבנות.
"יותר טוב, אבל הוא יתקשה ללכת." ענתה שי.
"יובל? איתי? תוכלו לסחוב אותו?" שאלתי.
"טוב.. נו... נסחוב אותו." נאנח יובל.
המשכנו בדרכינו ואז הגענו לאולם הספורט. "יובל, תפרוץ את המנעול, אני בנתיים יחליף אותך ויחזיק את ליאור." הוא ניגש לעבר הדלת והוציא את פותח המנעולים שלו. משב רוח קליל הרעיד את גופי והעלה בו צמרמורת. הרגשתי כי משהו לא טוב עומד לקות עוד מעט. אבל זה בטח תחושת בטן, אולי אני צריך לשירותים או משהו כזה.
"טוב, הדלת פתוחה, תוציאו את מיכלי הספרי ובואו נתחיל." אמר יובל.
כולם הוציאו את המיכלים והתחילו לרסס רק שאז נפתח מין חור עצום באמצע האולם, ערבוב צבעים מוזר מאוד, כנראה כל הצבעים. "תברחו!" צעקתי איך היה מאוחר מידי, נשאבנו פנימה. עצמתי את עייני כל הדרך, לא העזתי להסתכל. אבל אז נפלתי על רצפה קשה כאבן, "רק רגע... איך אנחנו שוב שאולם הספורט?"
ציטוט ההודעה
