[מכתב] הילה יקרה
על האסון שקרה בהר הרצל שבוע שעבר.
הילה היקרה,
אני לא בטוח מה יותר מוזר לי; עצם העובדה שאני קורא לך "יקרה" כשבעצם... מעולם לא החלפנו מילה, או עצם העובדה שאני בכלל כותב לך מכתב מלכתחילה, כשאין באמת סיכוי שתקראי אותו אי-פעם. ובכל זאת, כבר כמה ימים יש בי תחושות שמכבידות עליי מעט ואני מוכרח לשתף אותך בהן. מי יודע, אולי יש חיבור לפייסבוק שם בשמיים?
בפעם הראשונה, כששמעתי במשרד על האסון בהר הרצל, הזדעזעתי כמו שכל אדם אנושי עם קמצוץ רגשות היה מזדעזע. כל הסיפור הזה עושה טעם של גועל נפש בפה, לראות שוב איך חוזר על עצמו סיפור שמזכיר את המכבייה, או אסון ורסאי. איך שוב תרבות ה"כן כן רמי, בדקתי את זה, הכל בסדר רמי, אל תדאג" חוזרת על עצמה. להבין שאף אחד לא מבטיח לי שהתקרה בחדר בו אני כותב את המכתב הזה כרגע, לא תתרסק עליי עוד שניה. אי אפשר לעצום עיניים לעובדה הזו הילה, את נמצאת עכשיו למעלה ולא כאן איתנו, בגלל שמישהו העדיף לצאת יותר מוקדם לצהריים ב"קרנף", או ללכת הביתה לאישה, ונחפז לסמן V במקום האחרון שהיה צריך לסמן בו.
הסיפור הזה מחליא ואירוני על אחת כמה וכמה, לאור העובדה שהיית בחזרות לטקס בו את בעצם... חוגגת את קיום המדינה, אותה מדינה שמפיקה מפגני עוצמה של הצדעה לצבא, זיקוקים, ריקודים - ובצדק, יש המון על מה להתגאות, לרגע אני לא טוען אחרת, אבל... למען השם, מה שווים כל הקונפטי והמטוסים שעושים צורות של פרפר בשמיים, כשלא דואגים להתחיל מהבסיס ולבדוק ש... הבמה בכלל תעמוד כמו שצריך??
ואז שמעתי ברדיו את השם שלך, ואני חייב לציין שנבהלתי מאוד. הבהלה הראשונית הייתה כי אני מכיר בחורה עם שם זהה לשלך. כן, הילה בצלאלי. מהר מאוד הבנתי שזו כמובן לא את, אבל הסקרנות הרגה את החתול ומתוך אקט נורמלי שכל בן גילי היה עושה (ואת יודעת את זה), נכנסתי זריז-זריז לפייסבוק כדי לראות מי את, מאיפה את, וכמובן שאלת המיליון: האם יש לנו חברים משותפים?
ואז גיליתי משהו שגרם לי להיות אפילו יותר מתוסכל ומבואס על כל הסיפור הזה. גיליתי שאת פשוט בחורה מקסימה, אין מילה אחרת לתאר את זה. פשוט בחורה מקסימה. דיפדפתי קצת בין הסטטוסים שכתבת, בין התמונות שהעלית, ועם כל מילה שקראתי, נבנתה לי דמות של בחורה מעניינת, מדליקה בטירוף, חברמנית אמיתית, והכי חשוב: פשוט שנונה לאין שיעור. בחיי. לפני כמה ימים נסעתי עם חבר ודיברנו על כמה שאין יותר בחורות שנונות בעולם הזה. ואז אני מוצא את עצמי קורא סטטוסים שלך, נקרע מצחוק, והיו אפילו רגעים שכמעט שלחתי לך הודעה לאינבוקס עם הערות על דברים שכתבת (או סתם כי הרגשתי שאנחנו באמת יכולים להסתדר מצוין) ובשבריר שניה נזכרתי שכל עוד אין לפייסבוק אופציה של סיאנס, זה כנראה לא יקרה כבר.
אני מודה הילה, עד היום בכל פעם ששמעתי על דמות שאינני מכיר שהלכה לעולמה בנסיבות טראגיות, הדבר הרגיש לי מאוד מרוחק. הייתי עצוב, אבל זה לא היה עבורי יותר מידיעה חדשותית מצמררת בהפסקת הקפה של 4 אחה"צ, רגע לפני שחוזרים לענות למיילים. הגיחה המקרית לפרופיל הפייסבוק שלך, נתנה לי סוג של סטירה מצלצלת: כשאני קורא את הדברים שאת כותבת, רואה את התמונות שאת מעלה מהאייפון תוך כדי החזרות בהר הרצל (בליווי תיאורים נרגשים שמראים כמה הטקס הזה היה חשוב לך, דבר שהופך את זה אפילו ליותר כואב), ורואה שאת אפילו... עושה פילטרים של אינסטגרם (!!!) לתמונות האלה, אני מבין בפעם הראשונה כמה את אמיתית. כמה את מזכירה לי את החברים שלי, כמה את מזכירה לי אפילו את עצמי. את אפילו עברת לטיימליין! מיוזמתך!
תקראי לי משוגע או חולני, אבל משהו בי מרגיש, באיזשהו מקום, שהכרתי אותך. ומהצד השני? משהו בי מרגיש שהוא כל-כך פיספס שהוא לא הכיר אותך. כי אני יודע שזה היה עניין של זמן עד שהיינו מכירים, במציאות או באופן וירטואלי (בכל זאת, 22 חברים משותפים!) ואולי אם מישהו היה טורח לבדוק שהתפאורה עומדת, היינו בשלב מסויים בחיים מוצאים את דרכינו מצטלבות בצורה כזו או אחרת, ואני יודע שהייתי אומר לעצמי "וואלה, זאתי... יש בה משהו". נכון הילה, אותך לא באמת הכרתי, אבל בסיפור הטראגי הזה, את מייצגת את האדם הלא נכון, שהיה הקורבן הלא נכון, של הנסיבות הכי לא נכונות. כל אחד יכול להסתכל עלייך ולראות בך לפחות מישהו אחד שהוא מכיר, אם לא גם את עצמו. מישהו שהיה יכול להיות שם באותו רגע במקומך.
אני יודע שאני נשמע כמו איזה סטוקר מוזר שנופל עלייך. אבל, ככה במקרה, אם יזדמן לי לבקר שם למעלה יום אחד, אני אשמח אם תתפני מעיסוקייך (שאני מקווה שמהנים, שקטים ושלווים כמו שאמור להיות בגן עדן), ותקדישי לי כמה דקות לאיזה קפה קטן. באמת שיש כ"כ הרבה מה לשאול אותך. באמת שאת "משלנו".
מתגעגע (בלי שהכרנו מעולם),
יואב.
ציטוט ההודעה
ספוילר: 
נכתב במקור על ידי Ori
