[טור דעה]ושוב חוזר הניגון
שוב, באופן לא מפתיע במיוחד, לא מצליחה נבחרת ישראל לנצח בביתה נבחרת בכירה, אם אפשר לקרוא כך ליוונים שניראו נבחרת בינונית ומטה. אבל זה מה שאמרנו על שוויץ ואירלנד בקמפיינים האחרונים, וזה לא בדיוק עזר לנו לנצח אותם. אז את לוקמסבורג, קפריסין, אסטוניה ואפילו את מעצמת הכדורגל של מולדובה - אנחנו מצליחים לנצח, אבל כשזה מגיע לנבחרת בינונית או מה"טופ קלאס",אנחנו לא מצליחים להכניע. בקמפיינים האחרונים הגיעו להתארח בר"ג צרפת, שוויץ, אירלנד, אנגליה ועוד. את אף אחד מהן לא הצליחה הנבחרת הישראלית לנצח. כדי להגיע למונדיאל, הנבחרת צריכה לדעת לקחת את שלושת הנקודות ממשחקים מהסוג הזה. כי עם כל הכבוד ללוקסמבורגים, לא איתם אנחנו מתמודדים על העלייה למונדיאל.
דרור קשטן. מתי הנבחרת תדע לנצח נבחרות גדולות?
כשאתה לא מנצח בבית שלך משחקים גורליים כמו אתמול וכמו מול שוויץ, אתה מאפשר ליריבות העיקריות שלך לעלייה להעביר את ההכרעה לבית שלהם. ביום רביעי היוונים הם פייבוריטים ברורים ואם הם ישחקו כמו שהם יודעים לשחק מול הקהל הביתי, לנבחרת שלנו אין הרבה סיכויים לצאת עם משהו מיוון, מקסימום עם עוד תיקו שיכתיר אותנו כאלופי העולם.. בתיקו.
אז למה זה קורה לנו? למה הנבחרת שלנו לא מצליחה לנצח אף נבחרת שיודעת קצת קצת לשחק כדורגל?
חוסר יכולת? ספרו את זה ללוקסמבורג שניצחה את שוויץ בחוץ או אפילו ליוונים, שלא בדיוק היתה הנבחרת המוכשרת ביותר ביורו 2004.
מנטאליות ישראלית בעייתית? בסך הכל ביטוי שכיף להגיד אותו אבל אף אחד לא באמת יודע להסביר אותו.
בעיות טקטיות? מצחיק לטעון שקשטן, מאמן שהביא את הפועל ת"א הקטנה(במונחים אירופאיים) לרבע גמר גביע אופ"א, לא מבין טקטיקה. או מה תגידו על המאמן שהביא את צ'לסי לראשונה בתולדותיה לגמר ליגת האלופות? האם גם לו יש בעיה טקטית?
הבעיה האמיתית היא: לחץ!
חלק מהשחקנים עולים למשחקים מהסוג הזה בלחץ ממה שעשויים לכתוב עליהם בעיתונים למחרת. ברקוביץ' צודק כשהוא אומר את זה שוב ושוב. הוא סיפר שבאנגליה לפני משחקים חשובים השחקנים רגועים לגמרי, צוחקים, שומעים מוזיקה - משוחררים. ולמרות זאת כאן, במשחקי עונה ובמשחקי נבחרת חשובים, חלק מהשחקנים פשוט מפוחדים. במצב כזה, שחקן פשוט לא יכול להביא 100% מעצמו. מחשבות כמו "מה יהיה אם נפסיד", "מה יכתבו עליי אם אעשה טעות", מורידות לשחקן את הביטחון לקרקע. וכמה הגיוני זה ששני השחקנים שהיו מעורבים בשער(בניון המבשל וגולן הכובש) והמצטיין של המשחק בן סהר, בכלל משחקים בליגת הרבה יותר מתקדמות, ליגות שבהם ישנה גישה שונה לגמרי למשחק. השחקנים שלנו לא פחות מוכשרים מרוב שחקני הנבחרות הבינוניות שמגיעות לכאן, בטח לא מאלה של יוון. הבעיה היא בגישה שאיתה מגיעים השחקנים.
הבעיה הזו נובעת מההתייחסות החוזרת בכל "משחק עונה" כאילו מדובר במלחמת עולם. במקום לתפוס את הכדורגל ככיף, כבידור ולבוא במחשבה של "אני הולך להעביר 90 דקות בכיף", השחקנים באים בדיוק בגישה הפוכה, בגלל התחושה שכאילו יוצאים למלחמה. הלו, קצת שכחתם שמדובר פה רק בכדורגל. תהנו!
יוסי בניון. אחד השחקנים היחידים בנבחרת שיודע להתמודד עם מעמדים גדולים.
למרות כל הדברים השליליים ובגלל שאני בנאדם אופטימי מטבעי, אני באמת מאמין שאפשר לנצח כל נבחרת בכל מגרש. אמונה היא מילת המפתח. להאמין, לבוא רגועים, לבוא להנות ויהיה בסדר.
בגזרת הסגל, יש להזמין למשחק ביוון את ברוכיאן, אולי השחקן המוכשר בארץ, את קולאוטי, מלך שערי הנבחרת בקמפיין הקודם וצריך לבדוק גם באיזה כושר נמצא טועמה, שיכול להוסיף המון ניסיון ובעיקר הוא מסוגל לסכן את היוונים ממצבים נייחים.
ולבסוף, שתיי תסריטים אפשריים למשחק ביום רביעי ביוון.
התסריט הצפוי:
דקל קינן בריא ושלם תודה לאל והוא עולה אל המשחק הזה לצד טל בן חיים.
למרות זאת, זה לא מונע שער יתרון מוקדם של היוונים. בדקה ה-11 קראגוניס מגביה כדור נהדר מימין, סאמארס עולה מעל בן חיים ושם את זה בפנים. 1-0 ליוון.
בתוספת הזמן של המחצית הראשונה, התקפה ישראלית הופכה לשער. עומר גולן מנסה לעבור את דאלאס אבל מחליק, והבלם היווני, שהתכוון להרחיק בכלל, רושם לעצמו אסיסט לסאמארס, שהשתלט על הכדור המורחק במרכז המגרש, ניצל את ההגנה הדלילה של ישראל, ורץ עד הסוף. 2-0 מבטיח ליוונים.
בדקה ה-67: עוד לא אבדה תקוותנו. בניון, שקיבל לפני המשחק כמות זריקות שלא היתה מביישת מכור לסמים, מתחיל סלאלום במרכז המגרש, עובר 4 שחקנים יוונים ובפס גאוני בין 2 שחקנים משאיר את סהר באחד על אחד מול השוער היווני. החלוץ הצעיר לא נכשל. 2-1. עוד קאמבק ישראלי?
בדקה ה-88 קרן לזכות ישראל כשכולם, חוץ מאוואט, עולים למעלה. בניון מגביה ודקל קינן נוגח את שערו הראשון במדי נבחרת ישראל. 2-2 ביוון! עוד תיקו לישראל.
התסריט האופטימי:
קשטן מרכז את כל השחקנים בחדר ההלבשה כשעתיים לפני המשחק ומריץ איתם משחקי חברה. השחקנים משתחררים ושומעים מוזיקה כשחלק הולכים על הרוק הכבד(בן-דיין), חלק שומעים פופ ספרדי(אוואט), חלק שומעים דיכאון(יצחקי).
השחקנים עולים למשחק ונראים מאוד שלווים ורגועים. זה מביא תוצאות.
בדקה ה-3 בן סהר מהטל במגן היווני בצד שמאל, שולח כדור רוחב שמורחק לא טוב ע"י דאלאס, אלברמן מחכה מחוץ לרחבה ומשחרר טיל אדיר מ-25 מטר אל בין חיבוריי הקורות. "ה-ל-ל-ו-י-ה" צועק רמי ויץ, שאח"כ נתבע ע"י יורם ארבל בגין הפרת זכויות יוצרים.
בדקה ה-6 הבליץ הישראלי נמשך. הרוק הכבד כנראה עשה טוב לבן-דיין, שעבר באגף שמאל שני שחקנים יווניים והגביה כדור שהושמט ע"י השוער היווני, ברדה עט על המציאה. 2-0 ישראל!
המשחק נרגע קצת ועד הדקה ה-73 לא נרשמו אירועים מיוחדים.
בדקה ה-73 ישראל מתבנקרת ומשלמת. כדור ארוך של היוונים מגיע לדקל קינן, שמרחיק אותו לשמיים, הכדור נופל בתיבת ה-5, שם מחכה סאמארס ששם את הראש וקובע 2-1.
בדקה ה-94, עמוק בתוך תוספת הזמן, קרן ליוונים. כולם, כולל השוער, עולים לרחבה של אוואט. קראגוניס מגביה, קינן מרחיק וסהר מוציא מהר התקפה לעבר השער החשוף של היוונים. סהר מתקדם עם הכדור, בועט לעבר השער החשוף כ-40 מטר אלכסונית וכובש! 3-1 ענק לישראל.
עד כאן התסריטים והטור כולו.
מה נאמר.. מי יתן והתסריט האופטימי באמת יתממש
ציטוט ההודעה
