[טור אישי]מטאליסטים נהנים יותר?
מאת: עדי כהן
למי שעוד לא שם לב, בסצינה הקטנה והאהובה שלנו לכל ילדון עם ממוצע חודשיים בנגינה כבר יש שתי להקות בממוצע. כמות ההיצע והביקוש לסגנונות "רוק, מטאל, רוק ישראלי" בפורומים ובלוחות המודעות עולה בהרבה על ההיצע והביקוש בסגנונות אחרים. נדמה שלכל העולם ואחותו יש להקת רוק עם "חומר מקורי, בועט וחי" שרק מחכה לפרוץ החוצה. אך בעוד להקות רוק ומטאל צצות כמו פטריות אחרי הגשם, שימו לב מה קורה "שם בחוץ": הקלאסיקאים נצמדים לתווים המוכרים בחרדת קודש, הג'אז, הבלוז והפ'אנק מסתגרים להם בפאבים פינתיים שאף אחד לא מכיר, יוצרי פופ, ראפ והיפ-הופ לא מוציאים מילה בלי המפיק שלהם, האמרגן שלהם ועורך הדין שלהם.
היחס בין שומעי סגנון מסוים ליוצרי אותו סגנון קטן מאוד ורוב הקהל מסתפק בשמיעה פאסיבית, בעוד ברוק ובמטאל אם אתה לא מנגן על גיטרה חשמלית ואין לך שני שירים לפחות אתה לא "אין". אני חושבת שהסיבה העיקרית לפער הזה טמונה בעניין הנגישות: בשביל להלחין מוזיקה קלאסית צריך מינימום תואר שני במוזיקולוגיה, בשביל להבין בג'אז - נו, אלוהים יעזור. לא מעט סגנונות דורשים ידע תיאורטי ברמה גבוהה, הבנה מעמיקה יותר של מוזיקה, וכמובן יש את עניין ההגבלות המבניות. אז בסדר, כמו בשירה יש גם כאן מה שנקרא "מודרניזציה" ושבירת חוקים מסוימת, אבל אם בא לך לכתוב סימפוניה והשם הפרטי שלך אינו לודוויג-ואן במקרה, אולי כדאי לוותר מראש. ומה תגידו לגבי סגנונות פשוטים מוזיקלית כמו היפ-הופ, ראפ, ו - רחמנא ליצלן - פופ? כאן כבר קיימת בעיה שונה. אמנם המוזיקה עצמה נגישה, אך לא התעשייה ולא האמצעים.
בשביל להיות ראפר או זמרת מצעדים מצליחה, ולו רק בשכונת המגורים שלך, צריך לא רק כשרון מוזיקלי - דרוש גם מראה, כסף ובעיקר קשרים. התחרות גדולה מכיוון שמדובר כאן על מיינסטרים, ואם בא זמר בודד ללא אמרגן יטרפו אותו גדולים וטובים ממנו. יותר מזה - יוצר, גם אם יש לו רעיונות טובים, זקוק לידע טכני וציוד ממוחשב שכן בסגנונות האלה בדרך כלל הזמר במרכז טראק אלקטרוני כלשהוא, מקסימום תהיה גם גיטרה. ועדיין לא דיברתי על טראנס ומוזיקה אלקטרונית נטו. אז תחשבו על זה. "משה ולהקתו", להקת רוק רגילה למדי, רוצים להקליט אלבום. כל מה שהם צריכים לעשות זה לאטום את עצמם כמה ימים באולפן, לשלם קצת כסף ויש להם אלבום, שגם ישמש אותם ככרטיס כניסה להבא. זמרת פופ שרוצה לעשות בדיוק את אותו דבר תיאלץ לשכור מלחינים ומבצעים (ולרוב גם כותבים) גם אם יש לה רעיון וחומרים משלה, מכיוון שהפקה של אלבום כזה מסובכת יותר טכנית.
"משה ולהקתו" רוצים לשווק את האלבום שלהם - כל מה שהם צריכים זה הרבה מזל ויחסי ציבור חכמים. לעומת זאת זמרת הפופ שלנו תיאלץ לשפץ את עצמה באינספור ניתוחים פלסטיים, תלמד לרקוד, תשכור אמרגן ותשכב עם לא מעט מפיקים. היא לא יכולה לשכור נגנים חיים, שלא מסוגלים לספק את הדרישה הקצבית המודגשת (ועדיין לא דיברנו על ראפ לסוגיו). ואם נדמה לנו שהתעשייה שלנו אטומה וקשה לחדור אליה, מה תגידו על המיינסטרים? להיטים אמנם משודרים ברחבי העולם עשרים וארבע-שבע, אבל הסיכוי להגיע להכרה הוא כמעט כמו הסיכוי לזכות בלוטו. אם לא קוראים לך ספירס במקרה - אין לך הרבה סיכוי, לא חסרות יפהפיות שרוצות בדיוק כמוך לשבור את הפריים טיים ב-MTV.
הבדל מהותי יותר הוא באופי המוזיקה - לרוק ולמטאל קל להתחבר. הנגישות המוזיקלית לעיל הופכת את השירים לקלים להבנה ולא דרוש ידע מוזיקלי נרחב כדי להנות מהשיר. אני חושבת שרוב האוכלוסיה סולדת ממוזיקה קלאסית לדוגמה, פשוט משום שקשה לקלוט ולהבין אותה. כשניגנתי על פסנתר הייתי מסוגלת להאזין רק ליצירות שניגנתי, משום שהבנתי אותן, ידעתי איך הן בנויות. כל יצירה אחרת היתה עושה לי כאב ראש. אין ספק שצריך סבלנות ואוזן בשביל לקלוט מוזיקה כזו, וסבלנות כידוע דורשת זמן, מה שאין לרוב האוכלוסיה, במיוחד בעולם של ימינו שלא קיים בו המושג "דחיית סיפוקים" ורוצים הכל אינסטנט, כאן ועכשיו.
רוק, פאנק, מטאל ושלל הסגנונות הכבדים יותר לא רק קליטים, אלא גם מספקים הנאה מיידית לקהל הצעיר בגילו או ברוחו, שלא לדבר על רוח הנעורים הנושבת מכל הסיפור. הקהל בתמורה, גם אם מועט ודליל, מפרגן ומשתולל, בניגוד לקהל המבוגר והעייף היושב בפאב ומביט בעיניים ריקות בלהקת פיוז'ן שנקלעה לשם "בטעות", וכל מי שאי פעם עמד על במה וצרח את נשמתו או דימם על הגיטרה מכיר את ההרגשה. אין יותר טוב מזה! פרץ האדרנלין המטורף ושכרון החושים כשאתה אומר את מה שיש לך להגיד ורואה את הקהל מולך נהנה ומתפרע שווה את הכל. לא פעם הודיתי על העובדה שמטאל הוא הסגנון האהוב עליי, ולו בגלל העניין הזה - לי אישית קשה לראות את עצמי שרה ג'אז בפאב אפלולי כהופעת רקע שהקהל בה לא ממוקד, לא משתתף וברוב המקרים בכלל לא שם לב שאתה שם ושיש לך מה להגיד. אז גם אם אתה פסנתרן קלאסי עם יופי של חומר משל עצמך, מי כבר יבוא לשמוע?
ואולי יותר מהכל קיים עניין ה-"להקה". לרוב הנגנים, במיוחד אלו המנוסים פחות, כיף יותר וקל יותר ליצור יחד, באווירה בה אחד מעשיר את השני. אם נצרף זאת לעובדה שהצעירים מושלים ביד רמה במטאל קל יותר להבין את הצורך - שכן בגילאי העשרה והעשרים הצורך בחברים ובתחושת שייכות רב יותר. ומה יותר מהווה תחושת שייכות מאשר להיות חלק מלהקה שהיא מקור גאוותך וראש שמחתך? שימו לב שמעטים המתחילים את דרכם במטאל בקריירת סולו או בשכירת נגני סשן, גם אצל הזמרים הגדולים ונגנים מוערכים זהו לרוב שלב שמגיע אחרי "שלב הלהקה". שלא לדבר על התהילה והמסתורין שאופף את כוכבי הרוק - וכמובן ההבטחה ש"יילך לך עם בנות". אין ספק שזה הרבה יותר מושך את העלם הצעיר מאשר לשבת בבית לבד עם הפסנתר ולכתוב יצירה קלאסית, או לכתוב יצירת ג'אז מסובכת שאף אחד לא יבין את הגאונות שבה ממילא, ובטח שלא מלכת הכיתה הבלונדינית. מטאל מרגיש הרבה יותר "חי" ומתפרץ.
אבל, וזה אבל גדול - אם באמת היה רצון, היתה יכולת. זמרת פופ היתה חוברת לדי-ג'יי שיבנה לה טראקים ויחד היו מרימים הופעה משותפת, הרי לא חסרים מעריצים לסגנון. רוב ילדות בית הספר יתלהבו מאלילות הפופ וינסו לחקותן בצורת הלבוש, אבל רובן לא ייקחו את הצעד המכריע ויחליטו שאם הן כל כך אוהבות את זה, למה לא לנסות לכתוב משהו בעצמן. רוב חובבי המוזיקה הקלאסית אולי ינגנו בדבקות באך, בטהובן ומוצרט - אבל לרובם בכלל לא תהיה התעוזה לכתוב משהו חדש. ולמה מעטות כל כך להקות הראפ, ולרוב אנחנו רואים רק זמרים או יוצרים אלקטרוניים שמתנהלים כזאבים בודדים ומנסים לפלס את דרכם בעולם שגם ככה קשה להשיג בו מדרך רגל? שאלת המחץ כאן היא - למה באמת חשוב לנו כל כך להיות חלק פעיל במוזיקה שאנחנו אוהבים בעוד בסגנונות האחרים היחס בין היוצרים למאזינים שונה לגמרי?
אני חושבת שהתשובה טמונה באופי המוזיקה, שמאפשר לנו להתבטא ללא חוקים וכללים ועל כן גם מספק לנו מקום לפנות אליו. וכנראה שמי שהחליט לפנות למטאל - משהו בוער בו בפנים ומתפרק החוצה באמצעות המוזיקה, ועל כן זו רק שאלה של זמן עד שירצה לקחת את זה צעד אחד קדימה ולבטא את עצמו גם בצורה אקטיבית יותר. מי שמסוגל להתחבר לתכנים מורבידיים ולא נרתע מהרעש, אולי יש בו גם את התעוזה להביא מעצמו, את האמת שלו, בלי פחד מביקורת או מדעת קהל. הרי קשה יותר לומר ש"זה לא נכון מוזיקלית" מכיוון שאין באמת חוקים, ואין מקום לבקר את המראה החיצוני עקב חוסר הרלוונטיות בעניין, ואי אפשר לטעון שהתכנים "חולניים" (להפך, זו לרוב מחמאה).
כל זה הופך את היוצרים למעזים יותר, כי צריך לא מעט ביצים בשביל לכתוב בעצמך, במיוחד אם אין לך תואר שני במוזיקולוגיה. העובדה שהסצינה קטנה וכל להקה עולה זוכה לפרגון יחסי אינה מדד - גם במדינות בהן לא חסר קהל למטאל, עדיין ישנן הרבה להקות חדשות וצעירות, מכאן שמדד ההיצע הגבוה לא הופך את הביקוש לנמוך יותר, אפילו שקשה יותר להגיע שם להכרה. אין זה מספיק כדי להרוג את הצורך של היוצר ליצור, ואני חושבת שלא מעט מטאליסטים מטפחים "נפש יוצר" פיוטית - היא זו שדחפה אותם לסגנון מלכתחילה והיא זו שתדחף אותם להתבטא בעצמם כשיגיע זמנם.
קרדיט למטאליסט.
אחד הטורים היותר נכונים שקראתי הרבה זמן..
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Rolsrois
